מה זה אומר, שהכול אלוהות והכול אהבה?
האם אפשר להאמין בדבר כזה?
והאם זה לא מבטל את העולם, ההיסטורי, מעשה האדם, ובקיצור - המשמעות?
אנחנו רגילים לראות בעולם אוסף של אובייקטים נפרדים זה מזה, שמפעילים אחד על השני כוחות, אבל כל אחד מתחיל ונגמר באיזושהי נקודה, אטום בתוך עצמו ושונה מחברו בתוך זה, גם אני, כאדם, מתחיל ונגמר באיזושהי נקודה - אני סגור בתוך עצמי, נפרד ושונה מהעולם שסביבי, וגם אמות יום אחד
אני לא אומר שהדבר הזה לא נכון, אבל כן אומר שהמוח שלנו הוא שמייצר את זה. זה לא באשמתנו, נברא כך בכוונת תחילה אבל גם התרבות והבחירות שלנו מגבות את זה במציאות הממשית, שמתגלה ככל שעושים תרגול רוחני ומוסרי או שזוכים לכך במתנת חינם, הגבולות של החומר מתבטלים לא שהם נעלמים מן המציאות - אלא שהם נעשים שקופים למחצה, הם לא מסתירים את האור שמאחוריהם, אלא להפך הוא קורן דרכם והם מגלים ומגלמים אותו בהתחלה, זה נראה כאילו החומר רוטט, הכול חי, בהכול יש נשמה מתוך כך, מתחילים גם לחוות איך הכול מחובר כמו גלים בים גועש, יש אמנם תנודות שונות אבל הכול הוא חלק משדה אחד אחר כך, אם זוכים, הולכים ורואים איך הכול אחד ממש, איך בעצם יש רק ישות אחת והעולם כפשוטו בלי שום תוספת קורן ביופי מהמם שאי אפשר לתאר במילים
האם במקום הזה אין משמעות ל'סיפור' - להיסטוריה, לבחירה המוסרית שהאדם נקרא לה, לזהות הפרטית וליעוד של הפעולה בעולם, לעליות ולירידות של האדם, העם והאנושות?
אני חושב שיש.
כשמתגלה שיש רק ישות אחת, זאת הישות האלוהית שסימן ההיכר שלה הוא אהבה ממילא, כל ה'אובייקטים', הצורות והזהויות בעולם, עם כל העליות והירידות, החיבורים והפרידות ביניהם וכל מה שהם עוברים לאורך זמן - הם ביחד היצירה הגדולה של המהות האחת הזאת, הביטוי שלה, יצירת-המופת שלה, ה'תפילה' שלה אם תרצו, שהרי הפרי ושם-הלוואי של אהבה הוא יצירה אפשר לומר שזהו ה'לבוש' של הישות האלוהית, שהרי במקום הזה אין פירוד - המהות נשקפת בצורה, והצורה מבטאת את המהות. אם כן כל הבריאה, החיים וההיסטוריה הם ממש פני ה', הגילוי, הדיבור והשיקוף שלו.
"בדבר ה' שמים נעשו" - העולם נברא בדיבור אלוהי, וכאן במקום הזה העולם הוא בעצמו הדיבור האלוהי, אלוהים מדבר אליי מתוך כל מה שקיים מסביבי ובתוכי ללא הפסק. העולם בעצמו הוא תיקשור.
והסיפור הזה, האם הוא עומד לעצמו, או שהוא הולך לאנשהו? הסימן של אלוהים הוא אהבה. הסיפור הזה, ה'לבוש' המאוחד הזה שהוא כלל הבריאה - הולך אל אהבה. אל מימוש גובר והולך, עולה ומשתכלל של עילוי צורתו הפרטית, וממילא שיקוף גבהה והולך של המהות האלוהית האין סופית.
וגם לאדם הפרטי, הניצוץ הפרטי הספציפי הזה בתוך הים האלוהי, יש תפקיד - ללכת בדרכי האהבה, לבטא ולצנר דרכו את האהבה והטוב האלוהיים בכל סיטואציה, וממילא להפוך את הבריאה, את העולם, למקום שיש בו יותר ויותר מהרוח האלוהית, ושמשקף יותר ויותר את הרוח האלוהית.
אם כן, יש משמעות גם לירידות, להשמדות, להרס, לכאב - הם הולכים נגד הרצון האלוהי וכאב הלב המהודהד בהם הולך הרבה מעבר לכאבם הפרטי הוא נוגע בתוך שדה האחדות לכל הקולקטיב וגם ל'לב של העולם', לאלוהים.
אבל, מכיוון שהעולם מושגח, ומבחינה אונטולוגית חמורה רק לאהבה יש קיום יציב - לכן בסופו של דבר, בחשבון האחרון, גם הירידות ההשמדות והכאב מובילים בסופו של דבר לתכלית חיובית.
אולם גם אם הסיפור ייכשל, גם אם האנושות תושמד והיקום כולו יכבה - לא יהיה בכך הפסד ממשי, אמיתי, שכן הישות והקיום האין סופיים והאהבה ללא גבול וסוף קיימים גם בלעדיהם. יהיה זה כמו צפייה בסרט כשבסופו חוזרים לחיים וסוגרים את המקרן.
הסיפור שלנו עם אלוהים הוא סיפור של אהבה הדדית ויצירה משותפת. בתוך מחוות האהבה, יש זמנים שבהם אחד האוהבים מקריב את עצמו ומבטל את קיומו הפרטי למען האהוב או למען מטרותיו. ויש זמנים שבהם הם מתאחדים ומתייחדים עד אין הבחן. אבל בסיפור הגדול, הרחב של האהבה, יש לשני האוהבים מקום, לשניהם יש קיום עצמי הולך וגובר, וביחד הם בונים את הבית, ובוראים עולם שלם.
