טו בשבט הוא אחד החגים המיסתוריים בלוח השנה העברי. לא לחינם הוא נחשב בקבלה לחגם של "צדיקים" (כי האות של חודש שבט היא "צ"), ואחת התכונות של צדיק זה שהוא נסתר.
המקום של המועד הזה במסורת זעום, ועם הזמן הוא קיבל עוד ועוד נפח ודווקא מכיוונים שבשולי האורתודוכסיה – וששונים מאוד כל אחד מחברו. אין כמוהו חג שמסמל התפתחות וצמיחה, ואנחנו יכולים להתבונן בלא פחות מארבעה פרשנויות שהחג קיבל ובמוטיב של העץ או הצמח שנמצא במוקד של כל אחת ואחת מהם, כדי להבין משהו על האופן שבו המציאות צומחת
ומתפתחת. 1. מלכתחילה טו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות", וזה מבוסס על הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". צריך לעשר את הפירות של כל שנה בפני עצמה. ממילא צריך לקבוע גבול מתי השנה מסתיימת ואחרת מתחילה.
כשאנחנו אומרים "צמיחה", אנחנו מדברים על תהליך הדרגתי ולא מורגש. אבל מה שמעניין הוא, שראש השנה לאילנות נקבע לא על פי פריחת האילן – זה היה מתאים לאביב, וחוץ מזה לכל אילן ואילן יש זמן משלו – אלא לפי הביכורים, הפריצה הראשונה, השקדיה.
"כי שוקד אני על דברי לעשותו", שוקד פירושו ממהר – פריצה צריך לעשות בחפזון. אחרת זה לא עובר את הגבול של האדמה הדוחקת, זה מעולם לא פורץ את הויה הקיימת בשביל הויה חדשה. כל לידה היא פריצה.
אבל הסיבה השניה שטו בשבט נבחר הוא על פי ההערכה של חז"ל שכל פרי שצומח עד טו בשבט, ידוע ששתה ממימי השנה הקודמת. ומה שצומח אחרי טו בשבט, שתה מימי השנה הזאת. כלומר, המהפכה מתבשלת זמן רב לפני שהיא פורצת קדימה. היא לא מנותקת, היא יונקת מהעבר שלה. היא "שותה ממימי שנה קודמת". יונקת מהשורשים.
2. בהגדרת טו בשבט כראש השנה לאילנות אנחנו רואים את הכוח המגדיר והממדר של התורה שבעל פה. לא "שנה בשנה" באופן כללי – ביטוי שעיקרו כפשוטו, דיברה תורה כלשון בני אדם - אלא יום מסוים, שצריך לקבוע אותו, עם כל ההתקטננות של יהודי שעומד מול שתי קבוצות של פירות במטבח וצריך להבדיל. המידור הזה עשוי להיראות לנו כתנועה הפוכה מהטבע, אבל במדרשים הוא דווקא מתואר כצמיחה. "אמת מארץ תצמח", אומר המדרש – האדם לא יכול לעמוד באמת השמימית, ולכן היא לא רלוונטית. אלא האמת צומחת ומתפתחת מהקרקע. מהאדם עצמו, דרך הבירורים, הקושיות, הדיוקים, התנסויות החיים, ובעיקר הרצון להשקיע לדעת עד הסוף. זה מה שמצמיח את התורה.
זאת מהפכה, אמירה הופכית לכאורה לתזה המרכזית של התורה –הצדק לא נשקף מהשמים, מהציווי האלוהי, אלא מה שצומח מלמטה. ועם זאת, האדם לא ממציא את עצו מאין. המאמץ כולו הוא להתחבר אל העבר ולהבין את העבר. התורה שבעל פה ארוגה כולה בתורה שבכתב.
במדרשי חז"ל התורה שבעל פה מומשלת תדיר לצמחים, ובעיקר לחיטה. המדרש מתאר את התורה שבכתב בגרעין חיטה בלתי מעובד, ואת הפעילות הבית מדרשית כטחינה, אפיה וכו', שמוציאה ממנו מגוון גדול ועשיר מתוך הפוטנציאל שטמון בו. זוהי אחת הדרכים ולהבין מהי מהפכה מתוך המשכיות.
3. הפעם השניה שטו בשבט מקבל תפנית והופך ל"רגל בפני עצמו" כביכול, הוא בקבלת האר"י, וכנראה שבעיקר בשבתאות.
דימוי האילן מרכזי בקבלה, ראשית כל בסמל הכי מפורסם שלה שהוא "אילן הספירות" או "עץ החיים". האלוהות מתוארת כ"שקיו דאילנא", והשכינה - כשושנה. מקדמת דנא זיהו קדמונינו את העולם המיסטי עם עולם הצומח, בביטוים כמו "נכנסו לפרדס" או "קיצץ בנטיעות". זה הדגם העיקרי לדבר דרכו על העולם האלוהי, הדגם של גן העדן, לצד הדגם השני של המלכות וההיררכיה של הממלכה. מורי ורבי אומר שהסיבה לכך היא שהתודעה של עולם האצילות דומה לתודעה של צומח – הוא צומח מעצמו. יש בו חיים, יש בו גדילה והתפתחות, אבל הם נעשים מאליהם, ללא אגו וללא כוונה.
כמו פרי העץ, גם הקבלה חיכתה רדומה שנים רבות לפני שהיא פרצה על פני השטח ושטפה בהתלהבות את העולם היהודי. כמו פירות האילן, היא מצד אחד דחקה קדימה, והגיעה לאופקים חדשים ש"לא שיערום ראשונים", מתוך צרכים רוחניים מהותיים של הדור; ומצד שני, שלא כמהפכות דתיות אחרות היא ידעה לקשור את עצמה בקשר חי והדוק עם מה שהיה עד עליה, באמצעות שרביט הקסם של הפרשנות והאדיקות. הקבלה טרחה שוב ושוב לעגן את עצמה בתוך הקיים, בתוך המקרא והמסורת והעם, למרות הממדים החדשים שהיא גילתה באלוהות.
הקבלה דחקה קדימה, לא להסתפק בגלות או בנגלה של התורה אלא להתקדם אל ההבנה האמיתית, ואל החיים האמתיים. מתוך כך יצאו גם פרצות, כמו השבתאות שהיא אולי המפיצה העיקרית של סדר טו בשבט, אבל גם הפרצות הם חלק בלתי נפרד מהניסיון לצמוח הלאה בחיים.
4. הפעם השלישית שטו בשבט קיבל תפנית והועמד במרכז הוא בתנועה הציונית. "כך הולכים השותלים". התנועה הציונית התחברה לטבע דרך הנופים של ארץ ישראל ודרך ההתגייסות להפריח את הארץ. אולם היא קשורה לכך באופן עמוק הרבה יותר: הציונות היא תנועה של חזרה לטבע של ארץ ישראל אבל גם לטבע של עם ישראל כעם, כלאום בריא, "עם ככל העמים". הוגי דעות עמקנים א"ד גורדון ראו בחזרה של היהודי אל הטבע תנועה גואלת ופנתאיסטית. הראי"ה קוק חיבר אותה עם השאיפה ל"קדושה שבטבע" שהיא קדושת הדומיה שהעולם עוד מצפה לה.
הציונות חרגה מהמסורת, וחילנה את הקיום הייחודי של עם ישראל, שהוא קיום רוחני. אך מאידך ביקשה גם היא להניע קדימה ולהחיות את המצב היהודי, לקראת צמיחה ולקראת חיים.
הציונות גילתה יחס דיאלקטי מורכב ועמוק כלפי נכסי העם והעבר. ברור שהיא תפסה את עצמה כפריצה, "בני הפריצים", וכהתנערות ממה שהיא תפסה כחולי לקראת תפיסה חדשה. ומאידך אין הוגה ציוני שלא התמודד בדרך זו או אחרת בשאלת האימוץ מהמסורת. כי ברור שאי אפשר להחיות "עם" בלי להתייחס למה שיש לו לאותו ה"עם" בפועל. כך הדילמה תלויה עד היום.
באחד ממאמריו מדמה ביאליק את התרבות היהודית ואת הרוח היהודית לעץ בן אלמוות; הוא זקן ובלה אבל אחת לאלף שנה הוא מחדש את עצמו וצומח מחדש. ביאליק מדמה את השירה העברית החדשה – לא שלו, אלא של הדור הצעיר שאחריו – לפריחה פתאומית וצעירה שהופיע לפתע על העץ הזקן והשוקע. הציונות בעיניו הייתה "סיבוב חדש ומהיר של גלגל ישן" – מהפכה תוך המשכיות ותוך מהפכה. ובעצם כבר הנביאים דיבר על כך – "כימי העץ ימי עמי".
5. הפעם הרביעית שבה טו בשבט קיבל תפנית היא המהפכה האקולוגית. בישראל מרגישים את זה מעט מערכת החינוך ובפעילות של גופים פרטיים כמו "טבע עברי", אולם ביהדות האמריקאית והרפורמית שבה יש דגש גדול על "תיקון עולם" ועל אקטיביזם, זוהי אחת המשמעות העיקריות של היום הזה.
בשונה ממה שרבים חושבים, העיסוק האקולוגי איננו נישה צדדית, אלא מהפכה בתודעה. לא די בכך שעתיד המין האנושי בפועל תלוי בהתעוררות הזאת, לשבט או לחסד. זה עמוק יותר. הפילוסוף קן וילבר מגדיר את ההיפתחות לתודעה סביבתית כקפיצה תודעתית, לא פחותה מן המעבר שתינוק עובר מריכוז עצמי להכרה בקיומם של אחרים. אם התודעה הגלובלית היא היפתחות לכך שהקבוצה שלי היא לא הכול, שיש דבר שנקרא "אנושות", אז התודעה הסביבתית היא היפתחות לכך שהאנושות היא לא הכול, ויש חיים בכל חי וצומח ומרגיש.
אולם גם התנועה הזאת נמצאת בדינמיקה. אם היא תיפתח לתודעה החדשה ותזרוק את כל מה שהאנושות רכשה לה, אם היא תיפתח לתודעה החדשה בפרשנות של ניגוד או של שלילה של העולם הקודם, היא גוזרת על ה"עניין האנושי" כליה. הוא יאבד את ייחודו ויאבד בתוך הטבע, וכיוון שהדבר לא אפשרי לו – יהפוך כנראה לעיוות.
כמו התנועות הקודמות, גם התנועה האקולוגית תשכיל לגלות את ההמשכיות בתוך המהפכה, את הצמיחה מימי השנה הקודמת בתוך פריחת השקדיה. או אז היא תהיה המבוא לקדושה שבטבע, שהיא "קדושת הדומיה" אותה חזה הרב קוק.
אחד הסמלים הרווחים בהגות האקולוגית הוא של רשת גדולה – כל הנקודות מחוברות זו לזו, ואין בהם מעלה ומטה, מרכזי יותר ושולי פחות. אולם נראה שדימוי העץ יכול לעזור לנו כאן. לעץ יש שורשים, גזע, ענפים ופירות – יש לו חלקים שיונקים מחלקים וחלקים שמחזיקים חלקים, וכו'. הענף מתפצל מהגזע ויש לו קיום ייחודי מסוים, ובכל זאת כולו חלק מאותו העץ. על אף ההיררכיה, ברור שהכול אחד.
6. משיח צדקנו שאנחנו מתפללים לבואו מתואר בדימויים של צמח. "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה". אפילו המילה "משיח" קשורה, אולי, למילה שיח, כמו שיח השדה. הגאולה לא רק "באה" – היא צומחת.
ארבע מהפכות, שכל אחת מהן כמו שוללת את קודמתה. האקולוגיה שוללת הלאומיות הפרטיקולרית ואת הציונות, הציונות את המיסטיקה והדת ואת הקבלה, והקבלה חותרת כביכול תחת המובן הפשוט של התורה, וההלכה עצמה שהכריזה "לא בשמים היא" על התורה. ובכל זאת כולם המשך של קו אחד – והא ראיה שבאופן פרדוקסלי אותו החג מחזיק את כולם.
ה"סיפור" ההיסטורי ממשיך לו הלאה, שואף לקבוע יעדים חדשים. ובכל זאת אותו החוטר נשאר מחובר. אותו הגזע צומח בכל הגלגולים.
ואולי זה הסמל העיקרי שאפשר ללמוד מן העצים – איך לפרות ולרבות ולצמוח בתהליך שמוסיף והולך ונשאר נטוע בקרקע ובשורשים הראשוניים.
שחר פרידמן, טו בשבט תשף
