האם קשר אוהב מחייב השקעה וכאב?
האם לקשר עם אלוהים יש משמעות רק אם אני מתאמץ ו"ממית את עצמי" בעבורו?
מה קורה אחרי שחטאתי, התרחקתי ויצאתי מן הקשר - כיצד אפשר לחזור?
האם קיימת אופציה אחרת?
כל תרבויות האמונה הקדומות התבססו על הקורבן; זהו אולי הרעיון הדתי הקדום והעמוק ביותר. זוהי השפה הבסיסית של האמונה, התחביר של הקשר בין האדם לא-ל: האדם נותן משהו ממשי, מוותר על עצמו במשהו, נותן מהחומר לרוח, והאלוהות נעתרת בחזרה.
והנה יום אחד הקורבן נעלם.
לא רק ביהדות, עם חורבן בית המקדש. אלא גם בנצרות, הקורבן של ישוע נתפס כקורבן האחרון; בדתות הודו, קורבנות מן החי הוחלפו בעבודה פנימית ובקורנות מן הצומח; וכו'.
העיקרון של ביטול הקורבנות, מושרש בתורה בסיפור עקידת יצחק - 'אל תשלח ידך אל הנער'. כלומר, ישנה שפה של קורבנות, והאלוהים בעצמו שולל אותה.
זה רדיקלי יותר מהרעיון הנוצרי של קורבן-עצמי אלוהי חוזר ונשנה על מנת לשנות את המערכת מיראה וחטא לגאולה ואהבה. הרעיון של התורה לעומת זאת אומרת: אפשר גם בלי קורבן בכלל. כמו שאומר הנביא ישעיהו: "ומשתי את עוון הארץ ההיא ביום אחד". אין צורך אפילו בקורבן עצמי אלוהי של ה' ממנו אל עצמו. אפשר פשוט לסלוח וזהו.
זהו רעיון רדיקלי, מכיוון שהרעיון שההישג דורש קורבן, שהשיבה לאלוהים דורשת מחיר, שההתעלות דורשת החזרה של חיים ודם לאלוהים, שהחידוש של החיים כרוך במוות שלהם - כל זה מושרש עמוק בהגיון של הקשר בין האדם לאל. זוהי החוקיות הבסיסית, ה'איך' שהעולם הזה עובד. הברית, הטרנסטנדציה, ה'הישאבות בגופו של המלך', דורשות מחיר וכובד וכאב. אי אפשר למסמס את זה, בלי זה שום יופי לא שווה.
אולם הכשל בקורבן היא שהוא לעולם אינו נגמר, אינו מתרצה. תמיד אנחנו צריכים להקריב את עצמנו שוב ושוב, עוד ועוד, מכיוון שתמיד עוד לא הגענו אל אין סוף השמים. הקורבן נושא בקרבו כאב וכשל חזרתיים; הקורבן בעצמו זקוק לכפרה.
אם הקשר עם אלוהים דורש קורבן וכאב, יש פגם ומום מסוים בקשר בעצמו. אין זה קשר אהבה פתוח ואין סופי, קשר של אהבה ללא תנאי.
ובאה התורה בסיפור עקידת יצחק ואומרת: לא, לא חייבים להישאר במשחק הזה. אנחנו, האדם והאלוהים, קבענו את כללי המשחק האלה, ואלוהים משחק גם מעבר להם. אפשר להגיע ליראה ולהר המוריה גם בלי להקריב את ילדנו שוב ושוב ושוב.
אברהם הוא שבוחר להקריב את 'איל האחר' תמורה לבנו. קשה לוותר על רעיון התמורה, על ההשלכה האומרת שלכל שכר חייב להיות מאמץ. כלומר, האדם מבקש בכל זאת ליצור קורבן סמלי, להמשיך את המערכת המתווכת. ואלוקים נעתר לו. כמו שאומר הרמב"ם, מערכת הקורבנות של המשכן היא היעתרות של אלוקים לצורך האנושי הזה, ויצירה של 'כללי משחק' דתיים שיהיו סבירים לכל הפחות מהבחינה המונותאיסטית. אולם בקורבן האמיתי, האולטימטיבי, שהוא קורבן האדם, הקרבת עצמנו - אין לא צורך ולא רצון.
האהבה יכולה להינתן בחינם, אהבת חינם; התשובה יכולה להתקבל מעצם הרצון המחודש בקשר.
כל עוד האדם מתמסר ו"מקבל" את האלוהים ללא תנאי, את כל כולו, גם אלוהים "מתמסר" ומקבל את האדם ללא תנאי, ואין עוד צורך במחוות ומשחקים של מחירים ונתינה.
הקושי בהתעלות אל העידן החדש היא עצם האמונה שזה אפשרי: ההליכה נגד כל היגיון שאליו הורגלנו. אנחנו 'מקריבים' את התודעה האנושית ואת זו האלוהית התואמת לעולם התופעות, כדי להתעלות אל התודעה של הנהגת היחוד. תפיסת הקורבן, הקסם והעונג שבו היא בעצמה הדבר שעליו אנחנו מוותרים, משליכים ומוצאים נתיב אחר וקליל יותר.
המניע שלנו לזה הוא שהקושי בעצמו זקוק לריפוי. המניע העמוק שלנו הוא ריפוי של האלוהות.
השורה התחתונה: אנחנו רוצים להתעלות מקשר של קח-תן עם הבורא שיש בו כאב, לקשר של אהבה ללא תנאי. אני משתדל לשים לב איפה בקשר שלי עם הבורא יש תפיסות שמובילות לכאב. אני שואל את עצמי: האם הכאב הזה מועיל או מזיק למטרה, כלומר לקשר? האם אני יכול להיפתח לאמונה כי יש קיימת בינינו אהבה ללא תנאי?
