העולם מטלטל בין דת לחילוניות, בין אמונה למדעיות, בין קידמה לשמרנות.
במי לבחור? בשניהם יש יסודות חיוניים שאנחנו מרגישים שהכרחיים לחיינו. אולם אלו ואלו רואים באחרים "בני חושך", ונימוקם בצידם - שני הצדדים יכולים גם ליפול לטעויות ולחוסר אנושיות.
הייתכן שקיימת דרך שלישית?
הדת מספקת חיי קהילה חברתיים, סדר חיים מעוצב לתלפיות, תרבות של אוריינות ולמידה, חינוך לאיפוק ולעידון עצמי. נראה שהיא המתכון לחיים אנושיים מאושרים עד כמה שניתן - גם היום. יתרה מכך, הדת היא העבר שלנו, הזהות והמורשת, ומי שכמוני מרגיש כלפיה יחסי הזדהות רגשיים.
חיים עם אלוהים הם חיים שיש בהם משענת גם במצבים של טלטלות ומשברים, חיים שיש בהם משמעות וערכים אמיתיים ומכוננים, חיים שיש בהם פתח למופלא ולמיסתורין. מעבר לכך, אני מרגיש שהוא החבר הטוב ביותר שלי, האהבה הראשונה והיחידה, ולא משהו שאני יכול לחיות בלעדיו בשום פנים.
הבסיס של הדת הוא דמיון ואנתרופומורפיזם, ומיד אסביר את דבריי. "אנתרופורמפיזם" פירושו להתייחס למשהו לא-אנושי כאילו שהוא אדם, ובעיקר להתייחס לאלוהים כאדם. לפני המהפכה המדעית, השתמשנו בכל האמצעים שכן היו לנו אז כדי להסביר את העולם ולחיות בו, כמו שאנחנו עושים עכשיו. אנשים סיפרו סיפורים על העולם שסביבם וחיו בתוך אותם הסיפורים.
וגם אחרי המהפכה המדעית אנחנו עדיין עושים את זה - האדם הוגדר פעם כ"ישות מפרשת", הוא כל הזמן מייצר סיפורים וכופה אותם על המציאות ובעצם בורא עולמות, אנחנו לא חיים רק במציאות ההישרדותית העירומה כמו חיה. זה אולי כוח-העל שלנו: אנחנו לא נבראים אלא גם בוראים בעצם. גם אם לפעמים הוא תוקע אותנו.
על כל פנים, הסיפורים האלה נשאו מאליהם אופי "אנושי". הסיפור סופר על ידי הקבוצה או השבט ונשא את חותמו. גם האלוהים כפי שהכירו והבינו אותו היה דמוי אדם, כדי שיוכלו להכירו. הוא היה האל של השבט הספציפי, וזה אומ שהוא נשא תכונות המתאימות לתפיסת עולמו, תוך כדי זה שאותה קבוצה חיה בתפיסה של "אנחנו" בתור מרכז הקוסמוס כאשר מעבר לכך נמצאים ה"אחרים". וה"אנחנו" הזה דרך השפה והתרבות שלו מכונן את תפיסת עולמו.
אני לא אומר שהסיפורים האלה לא נכונים. ובטח שאני לא אומר שאלוהים לא התגלה מעולם לאנשים. אני כן אומר שהסיפורים האלה מתפקדים כסיפורים, כלומר שהם מכוננים תפיסה של "אנחנו" ו"הם" ושל מה צודק ומה לא צודק ושל המופלא והמיסתורין שבחיים, וזה מה שחשוב בהם יותר אפילו מהאמת ההיסטורית. ואני כן אומר שבמידה שבה אלוהים מתגלה לאנשים, הוא מתגלה אליהם לפי מידותיהם - וממילא כ"איש" ובהתאם למסורת שלהם (גם יש בהתגלות גם ממד נומינמוזי שלוקח אותנו אל מעבר לכל מה שמוכר ואפשרי).
הסובייקטיביות והאנושיות של הדת באים לידי ביטוי בשני הרגליים שלה - הלכה ואגדה, או בניסוחים אחרים נורמה ונרטיב. ה"הלכה" מקוימת לא משום שהיא אמת אובייקטיבית, חוק מדינה או מוסר כללי, אלא משום שהיא הנוהג הקולקטיבי, בקשר עם בן בריתו האלוהי. יש בה משהו יותר מן החוק והמוסר: היא גם נושאת משמעות, והיא גם נחווית בנפש כמציאות הכרחית. האגדה מכוננת את התפיסה הרוחנית לא על פילסופיה אלא על סיפורים, כגון מעשי האבות או יציאת מצרים, ומתארת את העולם באופן מואנש ומשמעותי.
הדת מסדירה את החיים על אדנים יחסית בטוחים. מבחינת האמונות היא יצרה לנו עולם עם קורדינטות ברורות של טוב ורע, ווודאות בבעלות של הטוב. מבחינה חברתית היא יצרה היררכיות ברורות ותפקידים מוגדרים, שמאפשרים תפקוד ובריאות. כמובן שזה לא מוחלט, גם אדם דתי מתמודד עם שאלות וקשיים ולפעמים אף יותר (כי יש לו יותר מחויביות ולעיתים סותרות שהוא מחויב אליהן), אבל היא כן נותנת עוגנים וכלים. ואלו מתנות יקרות מפז עבור האנושות, שמטלטלות באופן כל כך תכוף בין מהלומות וכאוס. אין לזלזל בהם בשום פנים, כמו שאין לזלזל בתפיסת העולם הסיפורית-סובייקטיבית, שאי אפשר לחמוק ממנה בסופו ושל דבר ושגם היא חיונית למצבנו האנושי ונותנת לנו גם אוצרות רוח ללא סוף.
אפשר לומר שבפאזה הדמיונית-אנתרופורמפית, התרבות בנתה לעצמה קירות מתוך הרפלקציה שלה על המציאות, וחיה בתוך הארמונות הללו. אולם (לפחות במקרה של היהדות) זהו ארמון מפואר, שעדיף עשרות מונים על פני חיים לבד, חשופים בטבע. הארמון נתן לנו הגנה והקשר, ויכולת לחזור ולמצוא משמעות דרך העיסוק האין סופי בשפה, וחשוב מכל חיבור עם המלך שבארמון, "בעל הבירה".
אולם כל זה עתיד להשתנות בשלב ההכרחי, החיוני והחיובי הבא, שהוא החילון.
לא תמיד אנחנו נותנים את הדעת עד כמה מהמהפכה המודרנית באה ושינתה את תולדות העולם. גם אם נתהדר במילים כמו "פוסט מודרניזם" או "עידן חדש", אנחנו עדיין מבררים את ההשלכות שלה.
המודרנה שינתה את הבסיס שמתוכו אנחנו ניגשים לעולם, וממילא האופן שבו לאורך כל תולדות המין האנושי הבנו את העולם, חווינו אותו, פעלנו בו, השפענו עליו, חיינו בתוכו ומתנו מתוכו נפרמו, ומה שבא במקומם עדיין לא מיצה את מהלכו.
אם הדת בנתה ארמון מתוך השיקופים והסיפורים של השפה, החילוניות מבקשת לראות מבעד לקירות. לראות את המציאות באופן אובייקטיבי, את מה שבאמת קיים, מעבר לסיפורים. ומתוך כך היא מבקשת לבנות מחדש את העולם והחברה, הפעם על אדנים תבוניים.
וזה חשוב, כי לא לכולם היה שווה וטוב בארמון הגדול שיצרה התרבות
המהפכה המדעית באה לידי ביטוי בשני ממדים: מדע ומדינה, המקבילים להלכה ולאגדה. המדע הוא הרצון להבין את העולם באופן האובייקטיבי, הוא התאפשר בזכות מחשבה חדשה ששילבה בדיקה אמפירית עם ספקנות. הערעור על הנחות יסוד קבועות ויציבות של הפילוסופיה ושל הכנסייה איפשרו גילוי של העולם מאפס - עולם שמתפקד ע"י חוקיות קבועה ומתטמטית ושהוא גדול ומוזר מכל דמיון.
רעיון המדינה המודרנית על גלגוליו הליברליסטיים והקומוניסטיים הוא הרצון להשתית את החברה על יסודות אובייקטייביים רציונליים, כלומר על יסודות של שיוויון וחירות. אם בעולם המסורתי האדם היה "יהודי", "נוצרי", "גבר", "אישה", "ילד" "אציל" וכו' ולפי זה נקבע תפקידו ומקומו עד מוות מלידה בסדר הגדול, הידוע, הטבעי והמוקדש של החברה, כעת כל אדם נתפס כאוטונומיה, כישות מבודדת של תודעה נייטרלית חופשיה היכולה לבחור את מהלך חייה בעצמה, כשהחברה היא הסידור של החירויות הללו.
שתי המהפכות המשולבות הללו שמטו את הקרקע מתחת לעולם, וניסו לכונן על גביו עליו אחר וטוב יותר. אפשר לומר שהיא כמו דחפור גדול או מחק גדול שבא לנקות את התרבות האנושית מהאשליות שלה. פירקנו את הארמון, כעת אנחנו בחוץ בשדה, ואנחנו יכולים להתחיל לדרוך על הקרקע, לעמוד על רגלינו וללמוד איך ללכת בכוחות עצמנו, ולנשום אוויר נקי של מציאות.
המודרנה הוגדרה על ידי הוגה אחד כ"פרויקט שעדיין לא הושלם". הפרויקט המדעי הצליח מעל ומעבר לכל דמיון, והידע שיש לנו היום על העולם הוא לאין ערוך מזה של קדמוננו. הפרויקט החברתי כמו כן הביא לחירויות ולשפע שלא נראו כמותם מעולם. עם זאת, ישנן המצב החדש הוא גם מסוכן, והאנושות יכולה להשמיד את עצמה ואת הטבע ע"י שואה גרעינית או משבר הסביבה. הניתוק מהדת הביאה לחוליים רבים ברמת הבריאות והאושר החברתיים והאישיים, וכמוהו גם ריחוק מהטבע.
אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש: השינוי קרה. הבסיס שמתוכו אנחנו ניגשים אל העולם זז, וכל החברה וההבנה השתנו מתוך כך. העולם קרוע אפוא בין שתי הגדות של הנהר, לאור התהום שנפערה.
אפשר לראות הרבה מהחיבוטים שעוברים על העולם היום כניסיון להתנהל או להכריע בין שתי גדות הנהר הללו: בין העולם הישן של המסורת לבין העולם החדש של הקידמה שלא הושלמה.
מכאן נובעות תפיסות עולם כמו פרוגרס, פוסט-מודרניזם, סביבתנות, פונדמנטליזם, נאו-שמרנות, פוסט-קולוניאליזם ועוד ועוד.
חלק מהתנועות האלה ממשיכות את השינוי, שהגיע עד לקצה שבו כבר צריכים לבחון אותו מחדש.
וחלק מגיבות אליו ברתיעה והסתגרות, שמובילות אל חזרה לדת ולמסורת אולם הפעם ממקום אחר.
אולם כפי שלייבוביץ התבטא פעם, ברגע שיודעים משהו כבר אי אפשר לא לדעת אותו. התעלמות מהמדע ומהישגי הקידמה היא שונה לחלוטין מהמצב המסורתי, שפשוט לא הכיר אותם ולא יכול היה להכיר. ההתעלמות שנועדה לבצר את הדת יוצרת קרע בנפש, בין הדת המתגוננת לבין המציאות הגלויה והמוכרת והעולם החיצוני. ההתגברות על הקרע הזה נעשית באמצעות אידיאולוגיה קשוחה ובאמצעות הסתגרות חברתית. המחירים המוסריים והאנושיים על כך הם נוראיים.
הבחירה להחזיק באשליה וב"סיפור" מרגע שנחשפו ככאלה, כאילו שהם מציאות אמיתית, היא כר פורה לבערות ולחושך, במובן המחשבתי וגם במובן המעשי.
מאידך, גם החילוניות אינה במצב כל כך מזהיר. ראשית כל, למרות היומרה הגבוהה הטבע האנושי לא השתנה. גם אנשים חילוניים ושמאלניים חיים בתוך מסגרות של "סיפורים", בתוך תודעת "אנחנו והאחרים", ובתוך תמימות וסגירות מחשבתית שאינה מסוגלת לבקר את הנחותיה. גם הם מועדים לאלימות, לסתימת פיות ולכל רע. גם "מדענות" הרואה במדע חזות הכול עשויה לשכוח שאנחנו עדיין בתהליך גילוי וכי מה שאנחנו כבר יודעים הוא כנראה קמצוץ מהאמת שעוד יש לגלותה.
ובעיקר - המצב המודרני-פוסטמודרני מביא אנשים לבדידות, ליאוש ולמצוקה. הוא לא מותאם אל הצרכים האנושיים במידה שבה הדת הותאמה. ללא התיווך המנחם של משמעות וקהילה, אדם נותר בודד, חסר קורדינטות, חסר תמיכה, ולעיתים לא פחות חשוף ונבער (שהרי ידע הוא עניין של עמל אישי) בתוך עולם אכזר והפכפך.
חשוב להדגיש: המודרנה היא פרויקט שטרם הושלם. גם אם היום אנחנו כבר מספידים אותה או מדברים אל הליכה אל מעבר לה, היא עדיין לא מובנת מאליה. המודרנה, יותר ממה שהיא כוננה אדם רציונלי ועולם רציונלי, היא היומרה והניסיון לכונן אותם. הטבע האנושי טבוע בהישרדותיות ובדמיון וקשה מאוד להגיע לפסגות שהיא הציבה.
אני מאמין שהמודרנה בהבנה כזאת שלה היא דבר יקר-ערך, אפילו חיוני, עבור האדם השלם והאנושות הרצויה. הפתרון הוא לא לעזוב את הדת וגם לא את החילוניות, אלא "לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידנו". למשל, רבים מוצאים את דרך האמצע בחיים מודרניים מהבחינה החברתית והמדעית, ובחיים של משמעות ו"סיפור" דתי מבחינת החוויה הפנימית.
אולם אין להסתפק בכך. אני מאמין כי השלב הבא בתרבות האנושית הוא התקדמות אל מעבר לחילוניות, אל תפיסה רוחנית שלמה.
התפיסה הרוחנית בשלב הזה תכלול את החוויה המיסטית ואת ההכרה באלוהות המופשטת השורה בכול - הפעם על בסיס אוניברסלי ותבוני.
זאת משום שאחרי הכול תפיסת-העולם המדעית מטריאליסטית אינה כוללת את הכול. היא מזניחה את החוויה המיסטית, שהיא פוטנציאל אנושי ודאי ובר-קיימא. והיא מזניחה את אלוהים, שככל הנראה מבחינה פילסופית אכן קיים.
בהעדר כלים אמפריים לגשת לנושאים אלה, המדע אינו עוסק בהם והפילוסופיה האתאיסטית מזלזלת וכופרת בהם. זלזול וכפירה אלו מביאים למצוקת המשמעות הקיימת במערב, מצוקה שיש לה השלכות של חיים-ומוות ממשיים שכן היא מובילה לחולי פסיכיארטי ולאובדנות. היא גם מביאה לשחיקה ברעיון צלם אלוהים שבאדם וממילא לזילות מוסרית, שכן בהעדר אלוהים איזה משמעות יש לצלמו? בהעדר נשמה איזו משמעות יש לצלם אלוהים שבאדם?
אולם, אין זה אומר שאין הם קיימים. להפך. ותרבות עתידית עשויה למצוא את הדרך להתייחסות מחודשת לנושאים הללו. אולי על ידי פיתוח כלים חדשים שיאפשרו להתייחס אליהם באופן אובייטקיבי, אולי רק על ידי שינוי גישה, ואולי על ידי ההתנסות הישירה שתלך ותהפוך ליותר רווחת, שמא באמצעות סמים פסיכדליים (בכוונה כתבתי "התנסות" ולא "חוויה").
תפיסת עולם זו תהיה שונה מהדתית. הדת ציירה את אלוהיה בצלמה וכדמותה, ואילו כאן עסק יש לנו עם האלוהות האובייקטיבית, עם מי שבאמת אמר והיה כל העולם הגדול הזה - כולל כל המרחבים האסטרונומיים והתת-אטומיים, הרבה מעבר לאנושות שעל כדור הארץ או לתרבות אחת מסוימת.
האתאיזם יתרום לאמונה הזאת את הניקוי של האלוהות מכל ספציפיות והגדרה. והדת תתרום לה את הדביקות באלוהים ואת היכולת לקשר אישי אנושי ופרטני איתו.
התפיסה הזאת תהיה שונה מהדת, כי המוסר שלה יתבסס על צלם אלוהים הקיים בכל הדברים - לא רק בחברה המאמינה הספציפית. גילום פנימי זה של השכינה בכל נברא יהווה יסוד אובייקטיבי, ממשי למוסר. ולא רק באדם - אלא גם בצמחים, בעצים ובבעלי החיים, ואולי גם באלמנטים טכנולוגיים, בכל חי ונוצר.
החברה האוניברסלית תיבנה מתוך תפיסת עולם חדשה ומתקדמת זו, על אדנים רחבים יותר מאשר זו הדתית או הרציונלית. היא תיקח מהאוניברסליות המודרנית את הרצון לכונן חברה צודקת שבה טוב לכולם. מהדת והמסורת היא תיקח את ההבנה שמה שטוב אינו זהה עבור כולם, ושכל תרבות ומקום צריכים דברים שונים. התפיסה הרוחנית השלישית, מתוך האופטימיות ואמונת-החיים שבה, תשכיל לכונן כלים מעשיים ומוחשיים עבור הטוב הזה, ולא רק חוקיות כללית.
אולם גם באובייקטיביות הטהורה והרושפת של האלוהות החשופה האדם לא יכול להתקיים. רבים ניסו "לרוץ" אל העידן החדש תוך הזנחת הכלים המסורתיים וכן המדעיים שנבנו עד כה. אולם סופם היה כסופם של ארבעה שנכנסו לפרדס: נפלו לדיכאון, לשיגעון או לאגו רוחני. במקרה הטוב גילו שאין להם כלים ליישם בפועל בחיים את התובנות הגבוהות שלהם, ושאין להם שפה לתקשר בה עם הסביבה.
אנחנו צריכים גם בעמדה שלישית זו את המשמעות וההקשר שיוצרת הדת, וגם את הניקוי והאובייקטיביות שיוצר החילון.
המהלך השלם לפי זה הוא דת, חילוניות ורוחניות.
ואל לנו לדחות אף אחד מהם; אנחנו צריכים את שלושתם.
