האם יש משהו גדול יותר מאלוהים?
כשהייתי ילד בגן, אני זוכר ששיחקתי בארגז המשחקים עם חברים שלי, כל אחד הוציא צעצוע או מפלצת חזקים יותר כדי לנצח המשחק, ואז אחד החברים הזמין לצידו את ה'. לרגע הרגשתי מובס, ואז אמרתי: אני מביא את אבא של ה'!
כשגדלתי המחשבה הילדית הזאת נראתה לי כפירתית וקצת התביישתי בה. אבל היום אני רוצה לדון בה מחדש, דווקא לאור התיאולוגיה המעמיקה של ספר הזוהר וחכמת הקבלה.
היום אפשר למצוא ברשת באזורים הרוחניים הרבה דיבורים על זה שלא הבננו נכון את אלוהים - שהוא לא שוטר מפקח או רודן שדורש כבוד עם ילד פנימי פגוע, כמו שהציגו אותו הדתות - לצורך שליטה, אלא (יו ניים איט): היקום כולו, או אנרגיה אין סופית של אהבה, או ה'ריק' הבלתי ניתן להגדרה שבבסיס כל חוויה, ואולי היא בעצם אישה.
אין ספק שהאופן שבו אנחנו תופסים את אלוקים הוא הקרנה של הערכים העמוקים ביותר שלנו, והוא משפיע בגלגל חוזר על הציפיות שלנו מהעולם הזה ועל האופן שבו אנחנו נחייה את חיינו. אלוקים קיים באמת, אך התפיסה משתנה מאדם לאדם ומחברה לחברה.
באופן מפתיע, חכמת הקבלה שהיא בעיניי הגרעין והשלד הפנימי של התורה והיהדות מסכימה עם התפיסות האלה - אבל מציירת תמונה יותר שלמה.
לפי הקבלה, אלוהים הוא אחד יחיד ומיוחד והוא מתגלה בריבוי של פנים או 'פרצופים', שיש ביניהם סדר הגיוני. האלוהות המוכרת לנו מהתנ"ך, האלוהות שאנחנו מתפללים אליה, שציוותה אותנו בהדרכה המוסרית שבתורה ושמנהלת את אירועי העולם, נקראת "זעיר אנפין" - שזה בארמית בתרגום מילולי "הפנים הקטנות של האלוהות".
מעבר לה נמצאים עומקים פנימיים וגדולים יותר, כמו פרצוף ה"אמא" העליונה, ה"אב" העליון ואפילו "הפנים הגדולות" של האלוהות, שמייצגים את האהבה האין סופית והבלתי נתפסת. ויחד עם הזעיר-אנפין נמצאת הנוקבא, השכינה, שהיא האלוהות שמהווה את ונוכחת בכל העולמות הנבראים.
הזעיר-אנפין הוא אם כן האלוהות שאנחנו איתה בקשר דיאלוגי, שנותנת שכר ועונש והיא לפעמים אכן שיפוטית וכועסת מאוד, כפי שמתואר בתנ"ך וניכר במציאות. אבל היא לא הדרגה העמוקה ביותר - בהחלט יש מעבר לה רמות פנימיות של אהבה, הבנה, אחדות ואין סופיות.
אבל - וזה הקאצ' - הרעיון הוא לא "להחליף" את הזעיר בחלופה גבוהה יותר, "להתעלות" ממנו אל משהו אחר, "להתפקח" מהאשלייתיות שבו או שום דבר כזה.
הרעיון הוא לחבר את זעיר ואת נוקבא עם הפרצופים שגבוהים מהם, ולמעשה להגדיל ולרומם את הפרצוף האלוקי הזה עד שהוא יגיע למלוא הגובה של הקומה שלהם.
יש כאן אמירה הרמונית ומפוקחת לדעתי, שאי אפשר ושגם לא רוצים לקפוץ ישיר לאיזו אוטופיה. הדברים הגבוהים חייבים לעבור דווקא דרך התפיסה הריאלית של "העולם הזה".
אבל אז הם יפים יותר, כי הם אמיתיים.
אילו היה אפשר להחליף ריאליה באוטופיה, את העולם הזה ב"עולם הבא" או את הפרצוף המצומצם של האלוקות בפרצוף רחב יותר - במקום לחבר אותם - משמעות הדבר הייתה שאלוהים אינו אחד.
יש מי שמתיימרים לאחוז בענפים הגבוהים של עולם הרוח, לדבר על הרמוניה ואהבה ושלום, על עולם ללא כסף וללא מלחמות ושליטה, ובאמת שהדברים נכונים וברורים בלב עצמו. אבל כדי ליישם אותם, אנחנו צריכים להתעלות אל ערך מרכזי עוד יותר - אל ערך האמת, שכולל גם את התחתון וגם את העליון.
אם נדמיין לעצמנו שאפשר להתנהל בלי (כסף, מדע, מלחמות וכו') בעולם שעוד מעיד שהם קיימים, נמצא את עצמנו תלושים ותועים, ואולי נלחמים בהפוך-על-הפוך בדברים הלא נכונים.
גם בחיינו האישיים, ניסיון לחיות בלי ביקורתיות ושיפוטיות בכלל יביא לתהו ובהו, שלא לדבר על אין ספור סתירות פנימיות. צריכים להיות ביקורתיים בצורה הנכונה, כלפי הדברים הנכונים ובמידה הנכונה, ואת זה לחבר לערכים הגבוהים יותר כמו אהבה ללא תנאי, חירות ושלום.
לא רבים יודעים את זה, אבל המטרה של העבודה הרוחנית לפי המקובלים היא לא רק להתעלות בסולם הרוחניות, ואפילו לא רק "לייחד (כלומר לחבר) את הקדוש ברוך הוא והשכינה", אלא להגדיל את פרצוף זעיר-אנפין בעצמו. להפוך את האלוהות המרכזית, הביקורתית, שאנחנו בעיקר במגע איתה, ליותר ויותר חומלת, מאוזנת, עם פרספקטיבה רחבה וגבוהה ועם תבונה לגבי דרגות האהבה העליונות.
המטרה היא לא רק להרחיב ולהתעלות בעצמנו כיחידים, כקולקטיב ואפילו כקוסמוס, אלא אף להרחיב ולהעלות את האלוקות בעצמה, ביחס לאין סוף.
מה שאני מבין מזה באופן פרקטי הוא שאנחנו צריכים לעבוד על תפיסת האלוקות שלנו, להפוך אותה ליותר ויותר חומלת ונעלה, אבל לא על ידי ויתור או דילוג על הקיים אלא על ידי הרחבה.
חלק מזה הוא גם להתפלל ולהתעקש בתפילה.
ומכיוון שזעיר אנפין מזוהה גם עם התורה, אני מבין שהמטרה היא לא להחליף חלילה את התורה בתורה אחרת וגם לא לבטל אותה או לצאת ממנה, אלא להרחיב באמצעים של למדנות, חדשנות ו"העלאת ניצוצות" גם את התורה בעצמה.
