בחג הסוכות יש משהו שכמו מקפל ומעצים את כל העידן ההיסטורי שאנחנו נמצאים בו, עידן של סוף המודרניזם, רגשות אפוקליפטיות, בשורות של עולם חדש ומשבר אקלים.
כלומר, זהו חג של חיבור לטבע, עם היציאה מבתי האבן הסגורים לשכון בסוכות עץ, עם הנענוע והשמחה בארבעת מיני הצמחים, עם התפילה לגשמים.
אבל זה גם של אחרית הימים, עם ההפטרה הקסטרופלית של אחרי יום בוא גוג, עם ההושענות המתרימים קול מבשר מבשר ואומר, עם הקריאה של המלך בתורה בסוף שמיני עצרת - המצווה האחרונה בתורה, סגירה של מעגל השמיטות.
מי חשב לחבר בין יציאה אל הטבע לבין סוף העולם לפני העידן שלנו? התכנים האלה יושבים ומתבלטים בכל הסימבוליקה של חג הסוכות.
סוכות משלב את היופי של הטבע, הרוך, החן, העדינות והענווה
ביחד עם פולחניות אקסטטית פורצת גבולות - זה החג המוגזם ביותר בכל קנה מידה בעבודת המקדש - וזה בא לידי ביטוי במחולות האקסטטיים של שמחת בית השואבה, וגם בריבוי הקורבנות.
זאת ביחד עם ניסוך המים ועם המודעות של ספר קהלת, המודעות הפוסט מודרנית הדקדנטית לחוסר המשמעות של כל דבר, שקשורה עם התבגרות האנושות והזדקנותה ועמידתה המפוקחת מול המוות, אבל גם מאפשרת את הפתח לשמחה האקסטטית מעצם החיים בעצמם.
חג הסוכות משקף את זה שהסיפור של הטבע שעלינו לחזור ולכונן יחסים איתו הוא לא רק פסטורליה, אלא יש בו הרבה טירוף ועוצמות חיים אדירות, ואפילו טירוף אסכטולוגי. כמו בזרם ה-dark ecology אקולוגיה אפלה.
הממד האסכטולוגי של חג הסוכות בא לידי ביטוי גם בגם בחזון ישעיהו, שמתאר את ימות במשיח "וסוכה תהיה לצל יומם".
אני חושב שהמסרים האלה מוסיפים בתוך הסיפור הגדול המטריף של סוף העולם העידן החדש ומשבר האקלים, את הממד של ענווה, בגרות, תחינה ורוך
