סיפורים

המוות קורא אליי עכשיו מבלי גרון וקול. אינו אומר מילה, אבל אני שומע את נשימתו. כל זה קטן עליו, הוא היה שם מעולם. גם לפני ובתוך הכול היה שלו.

חטפת אותו מידי ועיינת בו. לרגע פחדתי שתשקע בקריאה ותשכח מן ההתרחשות; אולם מיד הרמת עיניים. "מכתב יפה. חבל שייהרס." "באמת חבל." "אתה פשוט צריך ללמוד ללכת בין הטיפות."

כְּגֶזַע-עֵץ אַתְּ אִמִּי, אָחוֹת, כַּלָּה, כַּלָּה אֶל אֵל-שַׁדַּי שֶׁיִּפְרַח בַּרְקִיעִים. אַל תֹּאמַר הַזְנֵחַ, אַל תֹּאמַר הָכֵן, כְּתוֺב לִי וַחֲקֹק אֶת אֲשֶׁר שְׁמׅי בַּרְקִיעִים

לאן אנחנו פוסעים, העזתי אז לשאול. אל המקור הממשי, ענה אבי. אל המעיין החי ממנו כל להט וזמר ופציחה. אל גולת הזהב שאין קץ לחשקה. אל הלב האנושי האלוהי הפועם