לכל דבר יש סוף. כל דבר מוכרח להיכלות. ציפור תמה יונה קטנה נפשי בי, את ידעת את זה מהרגע הראשון.
מהרגע הראשון שהרמת את עינייך העיוורות וראית את פניה המתעוותים של אמך ואת החיים, את החיים שבערו בהם ועטפו אותך, חדרו דרכך ואישרו אותך, אהבה בלי מוות אהבה בלי מעצור ללא הפסד, כבר אז את ידעת בבינה יתרה: גם היופי הזה יתבלה בעפר... באותו רגע משהו כמו נקטע בנים נפשך, משהו כמו עורר אותך ואמרת לצעוק. הרופאים חשבו לחלב את צועקת או לאוויר או לדם אבל מי שאזניים באמת לו ידע: חץ הנצח באותו הרגע נתקע בליבך ונגדע.
מאותו הרגע ידעת לקרוא "אבא" וידעת לדבר דברים הרבה, לגלגל הרכבי מילים בגלגלייך. כמו האומן ההוא שהיה רכון על שדתו ומדביק מילים למילים וגלגלים בתוך צנצנות, מתוך מבחנות שקופות ומראות ריקות במרתף במעבדה. הכול אמרו הוא מכלה את זמנו ורק את ידעת, נפשי בי, שהוא עמל לבנות בניין אחד חי, בניין אחד שלא יקח אותו הרוח. אבל מה יועילו כל בנייניו של בנאי, סוף סוף באה הרוח וטופחת על פניו וגופתו מרקיבה בירכתי מחסנו וכל המילים האלה איה הם, איה הם את שואלת את אמך כשרכונה את בין ברכיה, הרי נתפזרו בחללו של עולם, חלקם ליקטו נערים לשושנים וחלקם לקחו ישישים לכוס של קונייק וחלקם צועקים מנסרים אל השמש מנסרים וחודרים ולא יגיעו לעולם. יאה להם למילים שחשבו לנצח את המוות שיהפכו לשושנים ונוריות ונרקיסים בצמותיהם של נערות ונערים. סופם שהם כבים ונופלים לאדמה, כמו בדל סיגריה שהוצת לרגע טוב ושוקע בתרדמה. אבל מה נאמר אנחנו, גם היופי הוא כמו סכין. נציב את היופי מול המוות ונראה דבר מי יקום. מלגלג עלינו המוות: ומי אתה כשאתה שוטף כלים מטונפים? ומי מוטל נם את שנתו וריר נוזל מחניכיו, מי שולח מילה רעה לזוגתו, ומי בסוף מרקיב במחסנים? היופי מנסה לדקור במוות בחיצי האש. והוא בוער לרגע וכבה.
כשגדלת הבאת נרקיס לאמך וקלעת אותו לזר על צווארה. היא קיבלה אותו בחיוך ונתנה לך נשיקה. אחר כך ישבתן והרכבתן פאזל ואמרת לה את כל המילים שמתחילות ב"א" שאת מכירה. אבל אחרי יומיים שכחת לשים נעליים וחטפת ממנה צעקה. וראית שהזר שקלעת לה מונח נובל בפינת החדר על יד האשפה. פרצת בבכי ורצת אליה, "אמא, אמא, גם אנחנו נמות?" היא לא ענתה לך אך הרימה אותך על זרועותיה ולקחה אותך אל הגבעה הירוקה. מאז למדת את השירה ואת היופי, אבל תהום עוד נפערה על פני גבעת הדשא. והמוות נשקף מהעבר השני.
אני ראיתי את היופי משתקף בבת-המוות בדמות ציפור אחת ברה ובהירה. בדמות שושן אחד צחור; בדמות ברבור. עלֵה ברבור אל מוות ומסור לו בשורותינו האחרונה. אם תוכל לו, נְקור את לבבו ויפול ארצה שדוד. הברבור עולה שמיים ובשירו שר את הנצח. הברבור שר את הנצח מגרונותינו היבשים
נהר של אש נשפך על עיר אחת – ולמה? השיירה עברה מהר והמשיכה לאכול ולשתות בנעימים. גם הם זמנם יבוא, ביום אקראי לחלוטין. לא על הצעקות אני שואל, כיווץ הכאב, אמהות וזכרונות. לא, אני שואל רק למה. הגופות פרושות אל השמים ואין מי שישיב.
אתה חושב שזה קצה, אומרת לב המציאות, אבל היו כל כך הרבה. כל כך הרבה, כבר אינני זוכרת, כבר אינני שואלת, לא צדק, ודאי לא נקמה, ולא הסבר. אולי מבקשת רק נחמה אחרונה. לך מפה עכשיו, עכשיו הוא שוב יבוא. שלא יתפוס הוא גם אותך במלתעותיו. אני כאן מחוברת לצינורות שלי, אני כפותה למכשירים, אני כבר רגילה. שרירי מתכווצים בנחת והשפתיים ננשכות רק מעט. אינני זועקת מרה, רק רוצה שלווה. אבל תציל את עצמך
הכרתי סבתא אחת זקנה שמתה לא ביום אחד. תחילה היא איבדה את רגליה ואחר כך כליה אחת. אחר כך היא איבדה שני נכדים, אחר כך את עיר מולדתה. אחר כך היא איבדה איפה שמתי את הכוס הבוקר, מה זו השמלה הזאת, סליחה אבל מי אתה. לאט לאט השכבות עזבו את הראש שלה, התפזרו אל החלל. מה שפעם קשר חיים יחד הלך ונפרם. אבל היום היא מחייכת. ומה יש לנו אלא לחייך.
המוות קורא אליי עכשיו מבלי גרון וקול. אינו אומר מילה, אבל אני שומע את נשימתו. כל זה קטן עליו, הוא היה שם מעולם. גם לפני ובתוך הכול היה שלו.
אני שחר אברהם הייתי ספינה ובספינה היה תורן ואני הייתי מפרשים. לגלות אז ארצות חדשות אמרנו, לנצח את האופק, לגבור על המיצרים. יצאנו אל הים הגדול, אל ימים חדשים. נפשי הייתה הקפטן ואני הייתי הגלים. יצאנו אל הים הגדול למצוא את האור שלפני הרקיעים. אומרים שיש הר שאת נהר הלבנון בוקע, וממנו תוצאות חיים.
האנושות מתבוססת במוות חוליה. האנושות איננה כלום: אבק רסיסים. וכל שמנסים אנו לבנות ולקשר מילה למילה וליצור, ולבנות, ולמצוא מגדלים, סוף בא הרוח עם הליצן האיום שלו ואומר, יפה רבותי יפה ואחרי הכול כל אחד מכם הוא רסיס פירור של רוח וכל מגדלי הקלפים שלכם כאין, מקריים. וכל שבניתם ועתידים אתם לבנות אינו אלא גיבוב של סימנים.
היה אדם ברומא לפני חמש עשרה מאות וחמש עשרה שנה. האם הכרת את שמו, האם ידעת את מגפיו? האם איש ידעך? מה היו חייו ומי בכלל אתה אם לא ידעתו? מה נותר לך שחר אברהם מכל אותם עיניים בורקות ופה שדיבר ומילים שפוזרו לרוח? לרוח הן פוזרו. הייתה אחת בשם איילת והייתם יכולים להתאהב, והיא הייתה יכולה להיות בשבילך הכול יותר מן הפלא יותר מן החידה, אבל איפה היא היום במקרה לא נתקלת בה בפינת רחוב ועכשיו כלום, מסך שחור. ומה עם כל מה שאני כן אוהב וחושב? האם אנחנו לא גם-כן נטויים על הקצה, לפותים במקריות?
הספינה נטתה על קצה גבול העולם, תלויה בין שמים לתהום. נפער פיו של המוות כמו בלרוג שחור בפי התהום המבקשת לבלוע. הבטתי אחריי והנה המפרש מזקין, מתבלה, קמטים קמטים. יד שיכלה פעם לזרוק דיסקוס על פני כל האוקיינוס, היום לא אוחזת ספל תה מבלי לרעוד. פה שאמר לגאול עולמות, היום מהסס אפילו בסליחה.
המוות שולח את זרועו הארוכה ואוחז בי. לרגע אחד אני יודע שהוא היה בכל, לפני הכול ואחרית הכול. האם לא גם אתה מעט מוות, הוא שואל בארסו. כמה פעמים הבטת בעיני אדם זר והסטת מבט? כמה פעמים ייחלת בליבך לרצוח? כמה פעמים הבטת אל כוכבי רום שחק וכל שרצית בכל מרץ דם ליבך הוא רק שייכבו, שייכבו, מוות צועק מתוך ליבי וגרוני וכל שאני רוצה הוא רק כילוי, סוף, סוף?
ציפור הנצח בוכה, מתייפחת, מתחננת, ועולה מתוך האפר ושרה את שירה. מתנערת מן האפר, משירי שכול וכישלון, מחזיונות של תרבות שאינן אלא הרס, משנאה אחרונה. ושרה את שיר הרוח בטוהרה. האם לאומנות היא שרה אז, או למדע, או לשירה? האם לפני האדם המביט ברעהו ואומר את המילה הנכונה? האם לענווה היא שרה אז, או לבושה, או ליכולת להמשיך על אף ולמרות? או ליכולת לחייך נוכח פני המוות, או לסגידה לאלוהים חיים היא שרה את שירה?
הייתה נערה אחת ששמה איילת שקטפה נוריות בשדה. הנוריות הקסימו אז, והשמש נטתה באופק. גם אם לא ידעתי אותךְ, גם אם לא ידעתי, הרי נפשי יוצאת אלייך ואל כל בני האדם חברייך – כל שטרח ועמל, כל שסחב את האבן במעלה ההר הזה, הגם שלא ראה את הבית הגדול והקדוש שהוא הולך ובונה, הגם שלא היה כל בית, כל פסגה להר...
והנה בא אליי אורח ושמו דניאל רוזן ואני מציע לו קפה. לשעה קלה קטנה אנחנו ביחד שותים במתק, לשעה קלה לא לבד יותר. אני שואל אותו על הדרך ואיך הולך לו עם התואר ואיזה לילה יפה, והוא מספר לי מה ראה כשהביט מטה אל הבאר ועל כל קורות נפשו בערב זה. כך לפחות, בין עשר בערב לשתים עשרה ועשרים ניצחנו את השאול.
ציפור הנצח עפה אל תוך ליבו של מוות בידיעה ברורה. סכינו לופת את צווארה והיא שרה את שירה, מהדקת בטונים הגבוהים וחוזרת לסינקופה אחרונה, בקרשנדו נוראי כשהוא שוחט אותה ומולק מוצץ והיא אינה בוכה, אינה מזילה דמעה, אולי רק עלינו ועל כל מה שהיה, גועה ורועדת ועדיין שרה יציבה, והיא נוקרת את ליבו של מוות ומתפזרת לאבקה.
הציפור איננה, הספינה רועדת, כוחותיי כלים. המוות נותן בי את עינו הרעה ושואל, כלום יש לך עוד מה לומר, אדם? אני מביט בעין המוות ומתאיין לרגעים.
מהר הלבנון זורם נהר של לבה ומשקה טללים וסודות. את הר הלבנון לא ראיתי ולא ראה אדם מעודי. מניין אני כה בטוח שציפור הפלא נולדת שוב? מניין אני יודע שכשיגיעו אפיקיו של נהר אל מוות הוא לא יכלה אותם – שממשיכים הם אחריו? שכל מי שסחב אבן אל ראש הגבעה ממשיך לסחוב גם אחריה, בטוהר רקיעים? מניין ודאי לי כי דבר אינו לשווא, כי לא נפל צרור ארצה מהמסננת הדקה, כי לא היה מעולם דבר לבטלה?
אני אומר למוות, מניין כל זה ברור לי, והוא משיב בשתיקה צוננת של זעמה. כלום אינו ברור, כלום אינו חופשי, אתה, אדם, משלה את עצמך. אין לו פנים והוא מדבר אליי מתוך תהום שבור לרסיסים. אתה לא יודע דבר, כל הנצח הוא בדיה. אתה לא יודע דבר מלבד מה שברור אל מולך. ודבר אינו ברור אל מולך. הכול רוטט הכול רועד הכול יכלה עוד רגע קט. אין שום אפשרות לחבר נקודה לנקודה. וסופך גם אתה שתרקיב במחסן מסריח עם כל רוחך ומילותיך כמו כל אלו שקדמו לך. אין בך דבר שונה ואין מפלט.
אבל אפילו תו אחד משירת ציפור לרגע מספיק לנצח את המוות ואת זרעו לעולם.
הספינה מתנדנדת. השמש דוממת. רגע הגורל הגדול מתקרב. אני שבעים קילו בשר ואוסף רקמות וזיכרון. הוא הפער שבבסיס היש, כליון הכול, התהום. אני שולף את החרב ומזכיר את הפסוקים.
אני לא יכול למוות לבדי. הוא יכלה אותי אל נכון. עוד רגע אחד ותעטוף אותי הדממה ותחדור אל לבי ואחזור ככל השאר, אבל אני יודע, יודע, אני מפסיד בקרב הזה לוחם.
הוא פוער את פיו כגודלה של תבל.
ובאותו רגע ממש פורץ מתוכי מעיין נהר הלבנון והחיים ממשיכים מתוכו הלאה, הלאה לנצח, עוקפים את המוות כאילו אינו, כאילו אינו חומה אלא חלון, כאילו ירידת הוילון האחרונה אינה אלא ירידת וילון, והאור המשיך דרכו והסתחרר, והתעלה מעלה עוד יותר, ולא יכולתי להגיד על שום מה, אבל הר הלבנון היה חזק מן האין וניצח גם את החומה, וידעתי אז את שידעתי מעודי, מיום שפקחתי את עינך יקירתי, כי נהר הנצח היה בתוך נפשך בכל הרגעים, כי כך ידענו מעולם.
