לפני למעלה מ-50 שנה הכריז הפילוסוף היהודי מרטין בובר על "ליקוי מאורות אלוהי". לדבריו, היחסים בין האדם לבין האלוהות השתנו - לא רק התפיסות האנושיות אודות האלוקות, אלא האופן הממשי שבו הם עומדים זה ביחס לזה.
הוא לא היה לבד – גם "מות האל" של ניטשה, ה"שינוי" שעליו דיבר היידיגר, "הסתר הפנים" אליבא דהשל ועוד, הם ניסוחים שונים לתחושה מטפיזית עמוקה שפיעמה בליבם של ההוגים בני הדור ההוא, שמשהו מהותי ועמוק השתנה לרעה בלב ההוויה. וכמובן, זה היה קשור מאוד לשואה.
ניסוחים כאלה מניחים את האמירה המפתיעה, שהאלוהות והיחס בין האלוהות לעולם אינם דבר סטטי, אלא דבר בעל שינוי. שינויים עמוקים מאוד עשויים להתרחש, לא רק בשדה ההיסטורי אלא בשדה המטפיזי והמיתולוגי של האנושות (והאלוהות), ואנשים חכמים ורגישים מספיק יכולים לקלוט ולנסח מהם.
מה קורה עכשיו? כיצד ניתן להגדיר את "רוח הזמן" – ויותר מכך, את אופיה ומעמדה של האלוהות – בתקופה הזאת? האם אנחנו עדיין בעידן של הסתר פנים? האם אנחנו עדיין בעידן חומרני, מכחיש-אלוהות וחילוני?
ברור לכל מי שעיניים לו שהמציאות השתנתה. אנחנו כבר לא בעידן מטריאליסטי וחילוני כמו המאות ה-19 וה-20, למעשה קשה לדבר היום על "דת", "חילוניות" ו"רוחניות" במתוכנת הישנה. הדת לא נעלמת, היא מתחזקת, אבל משתנה. לשון אחר, הם דת והחילוניות שניהם בירידה, אבל הרוחניות בעלייה. תופעות הגיוון הפנימי בתוך הדתות, בין הדתות ומחוץ לדתות גדול מאוד וקשה למעכב.
בתוך כך, גם אלוהים – ועולמות הרוח באופן כללי – חוזר ומתגלה. אין לי נתונים על מספרם המדויק של מתקשרים בני דורנו, אבל הוא גדול הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב ומהתדמית העצמית ה"חילונית" של הדור שלנו שמשום מה עדיין שלטת. רק לסבר את האוזן, בפייסבוק ישנן עשרות קבוצות בני עשרות אלפי משתתפים ביחד של "אנשי אור" שמקבלים מסרים ממלאכים וישויות עליונות דרך קבע, וזה רק בישראל. בארצות הברית כשני שליש מהאוכלוסייה אומרים שהם מדברים על אלוהים דרך קבע – וכחמישית אומרים גם שאלוהים מדבר איתם בחזרה. בנצרות האוונלגיסטית, המונה עד רבע מאוכלוסיית ארה"ב, תופעת ה"לידה מחדש" – התגלות פנימית של ישו וחווית טרנספורמציה עצמית – עומדת על כ-90%. בסקנדינביה האלים הנורדית הישנים מתגלים לאנשים בחלומות ובהקיץ והדת הפגאנית מתחדשת. שיטות טיפול כמו תטא-הילינג, שלה מאות אלפי מתרגלים ברחבי העולם, מלמדות דרכים פשוטות ונגישות לתקשר עם בורא כל שישנו. ואלו רק חלק מהתופעות.
המסר העולה מכאן לכל אחד ואחת מאיתנו – איננו זקוקים למתווכחים, אנחנו יכולים (וצריכים) ליצור קשר אישי וישיר עם האלוהות שלנו. הדבר אולי אינו פשוט או מובן מאליו, אבל יותר ממה שאנחנו מחפשים אותה, היום היא מחפשת אותנו.
נראה אם כן שאפשר לדבר על שינוי חדש, עכשווי, ביחסים שבין האדם והאלוהות, אלא שהפעם הוא הפוך באופיו.
אם נשתמש במשל מהגמרא, הקב"ה "מוציא חמה מנרתיקה". הכול זמין, משתנה-תדיר ובוער. לא רק בטכנולוגיה, בכלכלה וברעיונות החברתיים – גם ברעיונות הדתיים וברוח, אנחנו עומדים כבר בעולם אחר.
מעבר לריבוי, למהירות ולגיוון, הרוח עוברת פמיניזציה – נשיות – בעידן החדש הנפתח. הבקשה היא לנוכחות קרובה ואוהבת, שבה כל כוחות החיים מקבלים לגיטימציה והעצמה.
העידן הקודם, הדתי, ואחריו המודרני חילוני, עמדו בסימן ההיכר של ריחוק בין האדם לרוח. אמנם העידן הדתי עמד בקו המכווין של ציות, אבל היה זה ציות לאלוהות השוכנת בשמי מרום, ויתרה מכך – לאלוהות שכבר נעלמה. הדבר בולט בעיקר בהקשר היהודי, של הגלות וחתימת הנבואה, אבל גם בהקשר הנוצרי (אלוהים מת) וגם בהקשר המוסלמי (מוחמד חותם הנביאים) – אלוהים כבר אינו מדבר, אנחנו מנסים לחיות לאור הרושם שנשאר. הריחוק הזה בא לידי ביטוי גם במבנה החברתי – היררכיה, ציות, אתוס של ראוי ולא ראוי, מוסריות של איפוק והדחקה, והדרה של הלא-שייכים אל מחוץ לאתוס ולחברה.
קשה להגדיר מה משתנה כעת, אולם ברור שמשהו השתנה. עולם של נוכחות אלוהית מוחשית אינו עולם של היררכיה. הוא לא עולם שבו אנחנו חושבים על האלוהות, מתפללים אל אל מרוחק או מנסים לנחש את רצונו על פני התהום של הלא ידוע. נוכחות אלוהית מיידית קובעת מצד אחד הטענה של החיים בהרבה יותר אנרגיה, ומצד שני התייחסות הרבה יותר כוללת לדברים המכילה את הכול בתוכה מבלי לקבוע גבולות ברורים והגדרות; האלוהות מחייה את הכול, מתייחסת לכול והיא הכול, ולכן כל תופעות העולם וכוחות החיים רלוונטיים עבורה.
אני מתייחס לאלוהות הזאת כנשית, בהתאם לתפיסה הרחמית האנושית; הרחם מכילה את הכול בתוכה, ומאפשרת לכל החלקים השונים לגדול ולהתעצם מתוך רצון כללי ואוהב בהתפתחות של הילד. הרצון האמהי ברגיל הוא יותר קרוב ואוהב, ביחס לחינוך האבהי המצווה, המסודר והמרוחק. איני טוען שהממד הזכרי באלוהות נעלם; או שהוא חס ושלום חסר משמעות עכשיו; אני טוען שהממד הנשי עולה ונהיה דומיננטי ושהממד הזכרי עכשיו הוא חלק ממנו ומתוכו מובן.
באופן עמוק יותר, החידוש המרכזי של ההתגלות האלוהית של ימינו הוא עליית הפן האימננטי, לקראת חזרה למשוואה הפננתאיסטית. למה הכוונה? "פנתאיזם" פירושה "הכול אלוהות" – שהעולם עצמו הוא אלוהים, איך שלא נבין זאת. הרעיון הזה הפריע להרבה הוגים כי הוא מרמז לכאורה שאין אלוהים מעבר לעולם המוגבל והסופי. לכן הומצא המונח "פננתאיזם" – שפירושו הכול באלוהות, או הכול בתוך אלוהים. כלומר, העולם כולו הוא אלוהות, אבל אלוהים הוא גם הרבה מעבר לעולם, ואין סופי. הדקויות של הרעיונות האלה נידונו בהרבה מסורות מיסטיות כולל מסורות המזרח הנון-דואליות והחסידות.
הפננתאיזם קובע דבר והיפוכו – אלוהים נוכח לחלוטין וגם נשגב ונעדר. הפן הנוכח של האלוהות, "אימננטי" בלעז (כלומר "נמצא בתוך"), קובע את הקדושה, השיוויון והערך של כל הדברים שבעולם, ואת הקירבה והנגישות של הקב"ה; הוא חשוב גם מבחינה תיאולוגית כדי שלא לקבוע גבולות באלוהות, ולהגיד לה "עד פה את שייכת ולזה כבר לא". מאידך הפן הנשגב והנעדר של האלוהות, "טרנסצנדנטי" בלעז (כלומר עובר מֵעֵבֶר"), קובע את השאיפה אל מעבר ליומיומי, לסתמי, לבנאלי ולמוכר. הוא קובע את החירות של הקב"ה מכל מגבלות העולם הזה, ואת האפשרות והצורך של האדם לעבור תמיד את הגבולות של עצמו, לשאוף למרחבים רחוקים יותר, לחפש את האמת ולצאת החוצה אל הזולת, אל מה שלא מוכר לו ואל הקשר עם האדם האחר.
אולם החלוקה בין שני הממדים היא מהזווית האנושית והלוגית בלבד. מצד האמת, אין שום הבדל ביניהם; אותה האלוהות האחת השוכנת בתוך כל הדברים גם מצויה מעבר להם, ולהפך. אדרבה, אותו העיקרון הפילוסופי - היעדר גבולות והגדרות באלוהות - קובע כאחד את שני הפנים האלה. האלוהות היא אחת, בלתי מחולקת, ולכן קיומו של העולם אינו חוסם מגביל אותה - היא נוכחת בו, והוא גם לא מגדיר ומצמצם אותה
ולמעשה, רק השילוב הזה, שבשורשו הוא אחדות מוחלטת, יכול לקבוע את קדושת החיים ביחד עם חוסר-הסתמיות שלהם, ורק הוא יכול לקבוע את קיומה של אלוהות שהיא מצד אחד נעלית ועליונה – שאם אינה כזאת, מדוע אנחנו כמהים אליה? – ומצד שני אפשרית ונגישה. הפן הקרוב בלבד קובע את הזהות המוחלטת של האלוהות עם העולם הסופי והחומר ואינו מאפשר כלל הכרה במה שמעבר לו, כלומר הוא למעשה אתאיזם. וריחוק מוחלט קובע אלוהות שאין לה שום קשר עם העולם, שום הגדרה ושום דרך גישה, כלומר למעשה אתאיזם. האמונה והחיים מתקיימים בפרדוקס וברווח שביניהם.
אני מתייחס לפן הקרוב של האלוהות בתור נשי ולפן המרוחק יותר בתור זכרי, ואינני היחיד שעושה כן. הכוונה כאן היא לא רק מטפורית, אלא נוגעת לשורשים העמוקים של החוש והחשיבה הדתית של האנושות, ובעומק גם לאלוהות בעצמה שיצרה בנו את צורות החשיבה האלה. אולם חשוב להדגיש שהדבר לא מתייחס לאלוהות בעצמה, שהיא פשוטה וריקה מהגדרות, אלא לצורה שבה היא מופיעה כלפינו. כמו כן חשוב לזכור שההגדרות "זכרי" ו"נקבי" הן הרבה יותר מורכבות ולא חד-משמעיות, גם בעולם האנושי וגם בהגדרות התיאולוגית; קירבה וריחוק הן רק פן אחד שלהם, ויש ביניהם משחק תפקידים מורכב ומשתנה-תמיד, ונוסף על כך יש את הממד השלישי, הנייטרלי והא-מיני שמקורו באחדות הפשוטה שמעבר לשני המושגים, שמופיע בין שניהם ושאפשר לחשוב ולחיות גם דרכו מבלי להיזקק אליהם.
הפן האימננטי משויך לנקביות, כשם שהעובר מתפתח ברחם האֵם כחלק ממנה ממש, במובן הפיזי, וכשם שהחינוך האמהי בגיל הרך הוא קרוב ומיידי יותר (למרות שגם בה יש פן ביקורתי ופן שמפתח את הילד, אולם יותר מתוך אימון). הפן הטרנסצנדנטי מיוחס לזכריות, שבפן הביולוגי נחשבת שורש רחוק ונסתר יותר, ובפן החינוכי מציבה את הדרישות והאופקים שפותחים את הילד אל האין סוף וההתפתחות שלו (למרות שגם היא מתקשרת ומגוננת).
כל ילד צריך גם אבא וגם אמא. אין שום טעם לדון על איזה פן אפשר לוותר; זהו שיח אלים ומחלק. ומעבר לשניהם נמצא "השותף השלישי" כלשון הגמרא, הביטוי של האחדות שמעבר לחלוקה הבינרית, שהיא גרעין ה"עצמיות" הבלתי מחלוקת.
מעניין לציין שדתות שמגישות רק את הפן הטרנסצנדנטי של האלוהות, כמו האסלאם, שבו ה"ייחוד" אינו רק הכרה באלוהותו של אל יחיד אלא גם בכך שאין שום דבר אחר שדומה לו, נוטות גם לדכא נשים בפועל בפן האנושי. מאידך דתות שמעלות על נס את הנשיות האלוהית, כמו הטנטרה, נוטות גם להיות מאוד פנתאיסטיות ומאוד מתירניות לגבי גילויי החיים השונים. אז אולי יש יותר בחלוקה הזאת מן הנראה לעין.
התורה היהודית מתייחסת כידוע לאלוהים בלשון זכר בלבד, בהתאם למגבלותיה של השפה העברית. אולם המעמיקים יודעים שהמקרא לא שלל או ביטל לחלוטין את התפיסות האליליות, הפלורליסטיות והרב-מגדריות יותר שקדמו לו, אלא הכליל את כולם בתוך דמות הא-ל האחת והכוללת-כל. ביהדות הההיסטורית, הפן האבהי הזכרי-אלוהי הוא העיקר, אולם הוא כולל בתוכו גם תכונות רחמיות ואמהיות. תורת הסוד העברית שמה דגש מיוחד על הכפילות הזאת, וחזתה את היום שבו "פרצוף נוקבא" יתעלה ויקבל מעמד בפני עצמו. הקבלה גם הכירה ברעיון שהאלוהות עוברת תהליכים, ושהא-ל הזכרי מתגעגע לפן הנקבי שלו שהוקטן ושהלך לאיבוד.
אולם המבנים הקבליים הם מורכבים, ורבים גם מבינים אותם לא נכון. כמו"כ נראה שהיום הזה הגיע ושאין לדחות אותו לעתיד לבוא.
לי נראה שהיום צריכים לדבר על הדברים בצורה יותר ברורה, ולשאוף לחזון פננתיאסטי מובהק יותר ומנוסח בבהירות.
האלוהות הנשית פותחת את הפתח לעידן של אהבה, הכלה ועדינות.
הטון התקיף, המרוחק והמצווה של האלוהות הישנה, הזכרית והמסרסת מותמר לידיעה של האהבה ללא תנאי, ולאמירה שאלוהים איתי לאן שאני לא הולך. לחיזוק ולפיתוח של כל כוחות החיים בפן החיובי, ולעבודה שלו-שלה מתוך רצון חיובי להיות אדם טוב ושותף במסע האור, להידמות לו-לה ולהיות שייך אליה, ולא מתוך כפיפת-ראש וציות עיוור.
היא פותחת תפיסה דתית ואורח חיים שהן א-בינאריות; לא שטחיות ומוגבלות לגוונים החד-משמעיים של העידן הדתי והחילוני, אלא כוללות גיוון וריבוד, מורכבות ורב-ממדיות. וגמישות זאת כשלעצמה מאפשרת ממדים עמוקים יותר, וגם יותר נחת וחופש.
ברור שיש לדברים משמעות מעשית ופוליטית רחבה ביותר. הדתות, שעד עכשיו בנו את עצמן במבנה ריכוזי של כוח, סמכות וכפייה (שלא לומר הפחדה), ממשיכות לנסות ולעשות את זה. הן שולטות כביכול על הקשר העמוק ביותר והאינטימי, הקשר האישי בין האדם לאלוהיו דרך מישטור של המשמעות והשיח. אולם הקשר הזה כבר השתחרר.
יש פה אם כן מעין מלחמת האור עם בני החושך, מכיוון שרבים מאלו הממשיכים להחזיק במבנים הדתיים מתוך שליטה והפחדה מנוגדים למשמעות של קדושת החיים והיש.
מי שמוצא את אלוהיו בתוכו, אינו יכול למסור את הכוח שלו החוצה לרשותם של מנהיגים חזקים או מוסמכים יותר. וגם לא לכוחה הרודה של המדינה. גם הסמכויות הסמויות יותר, הקולות המופנמים בראש שלנו מההורים, מהחברה, מה"אחר הגדול" של הנורמה וכו', מוכרחים להתנקות בהדרגה בשם הסמכות האחת היחידה והאמיתית שאנחנו מחויבים אליה, שהיא הסמכות של האלוהות הפנימית המתבטאת בצו המצפון. המצפון הוא קול פנימי שקט ששייך לתוכיות האדם ואליו לבדו. הפננתאיזם של האלוהות קובע שמקור הסמכות, המוסר והטוב נמצא בכל דבר בצורה גרעינית, וממילא הוא גם בתוך ה"עצמי" של כל אחד ושם עליו לחפשו. חופש זה מכבלי הציפיות של החברה, הדת והמדינה אינו אמור להוביל לניתוק, אלא – שוב מתוך התפיסה הפננתאיסטית – לחיבור עם החברה, ועם כל היש, ולרצון להיטיב ולקחת אחריות.
כאמור, שני הפנים מאזנים זה את זה; בנוסף לפן הפנימי המקושר עם הממד האימננטי, יש גם להביא בחשבון בשיקול המוסרי את הממד הטרנסצנדנטי, ואיתו את הזולת, ההקשר, המשפחה, הקהילה, העם, האנושות והיקום. מעגלים מתרחבים אלו יוצרים מודל שבו כל דבר הוא מצד אחד חופשי ועומד לעצמו מבחינת זכויות וסמכות, ומצד שני נמצא בזיקה מתמדת עם כל האחרים בני אותו הקשר, והשיקולים המעשיים נובעים מזיקות-גומלין אלו אל המכלול. כיוון זה היא הבסיס לדעתי לחברה ברת קיימא, לשלום בין לאומימ וליחסים מתוקנים עם הטבע, כפי שארחיב אם ירצה ה' במאמר עתידי
אין זה אומר כלל וכלל לזנוח את המסורות, המצוות או כתבי הקודש של הדת הקיימת. להפך, הרעיון הוא לאחד את הטרנסצנדנטי והאימננטי, ובתוך כך את הישן והחדש, את הפנימי והחברתי, את המהותי והמילולי וכו'. הליכה עם ה"חדש" בלבד ללא ההקשר, החכמה והמושרשות של החברה והמסורת, יכול להוביל לתהו ובהו ולהצדקת כל הרשע, כפי שנדון בהמשך. התורה ניתנה מתוך התגלות, כשם שהעידן החדש הוא תוצר של התגלות, ואין צורך לדחות את האחת מפני השניה אלא למצוא את האחדות שביניהם. האלוהות היא אחת, ולכן גם אם היא פושטת צורה ולובשת צורה אין זה אומר שזה לא אותו המסר.
אולם ההבנה מה לאמץ מן המסורת ומה לעזוב, ואיך לחיות מחויבות בשילוב עם חופש, היא מסע אישי שעל כל אחד לעבור בעצמו עבור עצמו, לעיתים כל יום מחדש.
העידן החדש אינו חף מאתגרים. הגילוי החדש הזה מגיע עם קשיים משלו, שהם מאתגרים לא פחות ואולי יותר מבחינה מסוימת.
תיארנו את רוח הזמן הנוכחית בתור יציאת החמה מנרתיקה; אם תרצו, סופרנובה של ידע, גירויים, התגלות ותוכן. הידע הזה שאינו מבוקר ואינו מרוסן הולך לכל הכיוונים, לרבות השליליים שבהם.
הקושי הראשון והבולט ביותר הוא הקושי להכיל את העודפות והכאוטיות המוגברת של תקופתנו, שבה למעשה קצב המידע והשינויים עלה על היכולת שלנו לעקוב אחריו (ולכן אנחנו בתקופה פוסט-היסטורית מבחינה מסוימת). אפשר אולי לטעון שנדרשת מאיתנו גדולת רוח להיפתח אל ה"חדש", לעזוב אחיזה, לוותר על יומרת השליטה וללכת עם הרוח כלפי הבלתי-מוכל. ובודאי שיש אמת בכך.
אולם כדי לנהל חיים אנושיים תקינים וסדירים יש גם צורך בעוגן, בגבולות ובודאות; וכן כדי לעבוד את ה', לפתח תכונות חיוביות ולחדור אל הקרקע והסביבה בצורה מעניקה ונותנת.
קושי נוסף הוא שריבוי המידע והאור לא מובילים בהכרח ליותר דעת וליותר העמקה, אלא במקרה השכיח הם מובילים אל ההפך הגמור. טווח הריכוז מתקצר, ולכן היכולת להכיל אמירות מורכבות ומנומקות הולך וקטן. מקורות המידע אינם נבדקים, ולכן את הטון נותנים לא עובדות אלא משפיענות פופולרית המציפה את הרגש. ההשלכה של זה, מעבר לבורות ושטחיות החוויה האנושית, היא גם התלהמות ואלימות בפועל.
אווירת החוסר גבולות, "הכול הולך", שיוצרת המדיה החדשה ושמגובה על ידי הלכי הרוח הפרוגרסיביים שהעידן החדש הוא חלק מהם, מקשה עד מאוד על יצירת אוריינטציה, גבולות פנימיים, ותחושת זהות בריאה (שהיא חיונית עבור בריאות פסיכולוגית ופשר). במצב הזה, גואים הדיכאון והחרדה, שהם בגדר מגפה של ממש מכיוון שהם מסכני חיים, וגואה ההתלהטות הפוליטית שמונעות לעיתים קרובות מתוך בורות ולא מתוך אחריות. גרוע מכך, האתוס של הפרוגרס הוא לא רק לאפשר ריבוי אלא להתנגד אקטיבית לניסיונות לרסן זאת. הוא מחזק את הכוחות ה"מודחקים" ומוחלשים בחברה על חשבון הנרטיב השולט, אולם מתוך יצר הרס ולא מתוך אחריות כוללת ובנייה של היום שאחרי.
כל אלו קשורים לפן אחר של הנשיות הרוחנית; היא איננה רק אוהבת, חומלת ומקבלת, אלא גם כאוטית, כועסת והורסת. זה מצוי באגדות הקדומות אודות אלות וישויות נשיות (למשל הפנים הרבות של האלה בקבלה, בטנטרה ובדת הוויקה), וזה גם הגיוני לאור הניתוח שלנו; האלוהות הנשית היא הפן האימננטי, המזדהה עם העולם והמקבל-כול; בתור מקבל-כול הוא מקבל גם את כוחות האופל. אין בו את הסידור והמכוונות ההכרחיים כדי להבחין בין טוב לרע וכדי ליצור יציבות ופשר; להפך, בגירסתו הלוחמנית הוא מתנגד אליהם. איננו מכיר בהיררכיות ובסולמות בין טוב ורע, נעלה ויומיומי, חומר ורוח וכו', אולם בכך הוא לא מכניס את הנעלה אל תוך היומיומי ויוצר ייחוד, אלא שובר את המשמעות שלהם. השפל והיומיומי מקבל סמכות של קודש, והנעלה מקבל תכונות מעוותות. ואין עוד אפשרות להבחין ביניהם
בעידן החדש נפתחה האפשרות, או הפתח, לגאולה.
אולם זוהי אפשרות בלבד, שכן נפתח גם הרבה יותר מזה.
התקוות הנושנות של האנושות, כגון שלום עולמי, קשר אוהב עם האחד והיחיד, שפע ודעת הממלאים את הארץ, אפשריות היום יותר מתמיד – אולם העולם גם מתרחק מהם.
כדי לקבל נכונה את פניה של האלוהות החדשה, ובכלל זה את שלל הממדים של העידן העכשווי והעתיד לבוא, יש לעניות דעתי לשלב את שני הפנים של הפננתאיזם; לדעת שהאלוהות היא פה ושהיא נמצאת באין ספור גילויי החיים, וביחד עם זה לרומם אותה ולטהר אותה מתוך ומעבר לכל אלה. אחרת, הנוכחות האלוהית בארץ לא תהיה "אמהית" ומתייחסת לדברים מלמעלה, אלא בתוכם עצמם, ועשויה להיטמא בגעוליהם.
מעבר לכל, נדרשת היענות של האדם לעבודת ה' – לרצון וליכולת לתרום לעולם ולאלוהות המתגלה בו, ולא רק "לחפש" אותם באופן פסיבי או להתענג עליהם.
לשם כך נצרך לעניות דעתי לשלב את החדש והישן, את ה"ניו אייג'" והמסורת (במקרה שלנו, תורת ישראל). הליכה עם ה"חדש" בלבד עשויה להוביל לחוסר אוריינטציה, וקבלה של כל שטות שעולה על רוחו של אי-מישהו, ללא ביקורת מדעית או מוסרית – כפי שמקובל בניו-אייג'. גם במסורת יש אמנם משקעים קשים של חושך – תפיסות של מרות, ריחוק וזרות בין אלוהים לעולם, שבאים לידי ביטוי גם במישורים האנושיים של החיים בפועל.
אולם הדרך איננה לוותר עליהם, אלא לשאוף לאמירה המקורית של האלוהות, שמעבר לשניהם.
בסופו של דבר, השאיפה של העידן החדש של האלוהות הנשית הוא ימות המשיח, סדר עולמי שמממש את הכמיהות העדינות והגבוהות ביותר של האנושות, באופק הפננתאיסטי ואף מעבר לכך. זה אפשרי; אולם ייתכן שזוהי אפשרות בלבד. לאן העולם ילך בפועל? איך יגע לשם, ואיזו צורה ואופן זה ייקח? התשובות לשאלות האלה פתוחות לענ"ד, ותלויות בנו במידה רבה.
