על קיר חדרי תליתי תמונה גדולה של הרבי מליובאוויטש, אדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון שליט"א ז"ל.
אינני חב"דניק או חסיד במובן הרגיל. אני משתדל ללמוד מכל צדיקי הדורות וגם מחוץ להם, ומעצם הנשמה. תליתי את התמונה כי הרבי מזכיר לי את ההתחייבות שנשמתי לקחתה על עצמה, "להפוך עולם היום" ולעשות כל אשר ביכולתי להפוך את העולם למקום טוב יותר וראוי יותר למשכן השכינה, להעלות את היהדות ואת עם ישראל, להאמין בכוחותיי ולא להפסיק לחתור ולדרוש בכך ולכאוב את ההעדר מבלי להתייאש. וגם אם אינני חסיד או מודה במשיחיות שלו במוצהר, אני מרגיש שגם ברמה הסגולית יש לי חיבור אל הרבי ואני מקבל ממנו כוחות.
רבים מגנים את המשיחיות של החב"דניקים ושל הרבי מליובאוויטש ולא רבים מבינים אותה. כדי להבין אל-נכון את התודעה שהתחוללה שם, שמתוכה אמירות כמו "הרבי מלך המשיח" ו"הרבי שליט"א לא מת" מקבלות הגיון, הקשר ותוקף, צריכים להיכנס לעולם המחשבה החב"דית ובעיקר למאמרי הרבי בעצמו, וזו מלאכה לא פשוטה ובודאי למי שלא תורגל בשפה הקבלית ובמסורת. בשונה מהמקובל לטעון, שהרבי שליט"א ז"ל הוא שטחי ולא חידש ברמה התיאורטית ולקח את החסידות למקום מעשי בלבד, אני מוצא במאמרים שלו עומק בלתי נדלה. הוא תופר את כל המסורת החז"לית יחד עם כל המסורת הקבלית וכל שושלת חב"ד, ואת כולם תופר מתוך נקודת מוצא חדשה שהיא חידוש תיאולוגי בשמי היהדות שמתוכה כל הדברים מקבלים הקשר אחר. וככל שאני מבין יותר את המשמעות של מפעלו של הרבי, אני מעריך אותו יותר ומזדהה יותר, וגם נבהל יותר.
במשך שנים תהיתי לעצמי איפה ה"דאלי לאמה" שלנו, המנהיג הרוחני התורני יהודי שיתן לעולם מסר רלוונטי פוליטי וגלובלי מתוך תורת ישראל. תהיתי איפה ה"ויקננדה" וה"סוזוקי" שלנו (האישים שהביאו את ההינדואיזם ואת הזן בודהיזם למערב), מדוע אין קבלה וחסידות להמונים כשם שיש יוגה וזן בודהיזם. אבל הרבי ניסה, ובעיקר לקראת סוף ימיו קרא לפחות את שערי פנימיות התורה ולהפיץ אותה גם לאומות העולם, דבר שככל שידוע לי לא קרה מספיק עד כה. והוא היה לא רק מתווך ומתרגם של מסורת אלא צדיק רוחני אדיר בתוך הלב של מסורת זו.
אולי לא קמו לנו, ולמין האנושי בכללו, הרבה מנהיגים כמו הרבי מליובאוויטש, מבחינת רמת האנושיות שלו. זהו מפעל משיחי, ללא צל של עוררין, ואת הרדיקליות שלו אפשר להבין רק ככל שנכנסים לתוככי ההגות החב"דית. הרבי שאף למהפך בטבע העולם ברמה היסודית ביותר, לעולם שבו הטבע יקרין גילוי אלוהי במקום טבע חומרי אטום ושבו הגילוי האלוהי בעצמו יהיה אחדותי ונוכח ולא מאיים. חסידיו המחרפים את כבודם, את פרנסתם ולעיתים את ביטחונם ברחבי הגלובוס אינם רק זרוע ארוכה של הפצת היהדות ודאגה לה בתפוצות, אלא, בנסתר, שלוחות של מפעל זה. ועם זאת, אם נשווה אותו למפעלים משיחיים אחרים נראה כל הזמן הדגשה אנושית וממתנת. היום שנקבע כאות כבוד לרבי ע"י ממשלת ארצות הברית הוא "יום החינוך", רמז לאפיק המרכזי של המשיחיות הזאת שהוא ההסברה וההסבר. מטרתו של הרבי הייתה לבאר את סודות התורה, ולמעשה את סודות האלוהות הבלתי-ניתנת-להעברה, בצורה גלויה מספיק שהיא כמו תנבע מבפנים ותתחבר עם הכוחות הפסיכולוגיים והאישיותיים הרגילים של הנפש. לכן המפעל שלו הוא רצוא-ושוב בין הנחתת אמת נוקשה ודוגמטית לבין הדגשה של אי-אלימות חוזרת ונשנית. אם נשווה זאת למפעלים משיחיים אחרים, לדוגמה האחים המוסלמים או להבדיל אלף אלפי הבדלות גוש אמונים, נזהה מיד את ההבדל, שכן הדגש של הרבי לא היה על שינוי המציאות החיצונית אלא על שינוי חינוכי ופנימי, שיוביל למהפך קוסמי כפי שהוא ייחל. לכן גם כשהתחיל הקמפיין המשיחי המופגן הרבי ביקש להנמיך להבות ולא להיאבק באופן גלוי של התנגדות.
הרבי ענה לאלפי מכתבים אישיים בשנה, וביקש לתת הדרכה אישית לכל אדם שפנה אליו. כמה ממנהיגיו הרוחניים והפוליטיים של העולם עשו את זה? אפילו הרב קוק, מורנו הגדול זצוק"ל, עסק באגרותיו בענייני "כלל ישראל" ולא במצוקות של כל יחיד ויחיד מישראל.
מספרים שהרבי היה מקדיש חצי שעה בכל יום לשתות תה עם רעייתו, בתוך כל המפעל. הסיפור שלי הכי נגע בלב בנוגע לרבי מליובאוויטש הוא מסורת חב"דית אודות הרבי בטרם מונה לתפקיד אדמו"ר. במסורת חב"ד הייתה קבלה שבעל פה מקדמת דנא כי יהיו לחסידות שבעה אדמו"רים, והאדמו"ר השביעי יהיה חשוך-בנים ויהיה המשיח. לקודמו בתפקיד האדמו"רות, חמיו הריי"ץ, לא היו בנים אלא רק בנות שאחת מהן הייתה מחותנת לרבי לעתיד מנחם מנדל. החסידים היו אמורים לו, "אתה מכיר את המסורת, ולרבי שלנו אין בנים אלא רק מחותנים, אז אתה מבין מה זה אומר...". כששמע זאת פרץ מנחם-מנדל בבכי. ואכן, במשך שנה מפטירת הרבי הריי"ץ סירב מנחם-מנדל לקבל את האדמו"רות. הסיפור הזה ממחיש לי כי כל הסערה המשיחית והמפעל והמאמץ הבלתי פוסק נכפו עליו במידה רבה בעל כורחו. המסורת שהוא היה חלק אורגני ממנה הכריחה אותו להאמין שימות המשיח הגיעו, וכפי שפירט במאמר החניכה שלו, והתפקיד שהוטל לתוכו הכריח אותו במידה רבה לקחת את זה על עצמו. אין ספק שגם מצבו של עם ישראל מוצאי השואה הביא והכריח אותו לחתור לשינוי. אך בלב כל הסערה האדירה והמאמץ הלא-סביר הזה עמד אדם, ששימר בכל העת את אנושיותו.
המסר העיקרי של הרבי היה שימות המשיח הגיעו ושנדרשת הירתמות מעשית של העולם היהודי ע"מ להביא אותם בפועל לעולם הנגלה. אין לי ספק שהוא ראה את עצמו כמשיח ורמז על כך במפורש לחסידיו, אבל אין זה משנה. הניסוחים שלו נעים בין ההצהרה שאין משהו מיוחד בדמות המשיח או מחולל הגאולה אלא שזה תפקיד שהוטל עליו מפאת הצורך, לבין שיאים מופלגים של האלהה שעוד נדון בהם. בעיניי הבעייתיות האמיתית לא נעוצה בזיהוי האישי של אדם כזה או אחר כמשיח או את עצמו כמשיח, אלא בעצם הרעיון שהגאולה כבר קרובה עד כדי דוחקת ושהיא מוכרחת לבוא. רעיון שכזה צופה שינוי גורף וטוטלי בסדר המציאות בהווה המיידי, וכשהוא לא בא שומה עליו להביא למפח נפש או להתנתקות. בעיניי זו מעין חוצפה כלפי שמיא, הדורשת שדברים יקרו בצורה מסוימת ובצורה שאנחנו מבינים אותם, ולא מאפשרת פתח לגמישות של העתיד ושל ההנהגה והאלוקות. ואכן הרבי דיבר במפורש בשפה של הכרעה כלפי האלוהות ולא רק בקשה או קידום מעשי, כגון ב"פסקי הדין" שיזם שבהם עם ישראל "פוסק" שהגיע הזמן לגילוי המשיח. בלי להיכנס לשאלה הסבוכה מעט של מטרתם של פסקי דין אלה, על פניו היה זה מעשה מעין-מאגי של הכרחת האלוהות, אך לעניות דעתי התנאים לא היו בשלים אז והם עדיין לא בשלים. בשלות היא דבר שצומח מבפנים. היא מעידה על זמנה ולא האמירה מלמעלה מביאה אותה. הרבי פעל בשני מישורים, מצד אחד הפצת בשורת הגאולה ע"י חינוך, הפצה, ביאור סתרי התורה בעצמו והכשרת הדור לשינוי תודעתי כאמור, ומצד שני בציפייה לגאולה בין-רגע, חד-פעמית, שיכולה לבוא ממש ברגע הבא "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים".
התודעה הרגעית, הלא-תהליכית הזאת קשה לי, אף שאני מבין את ההגיון שלה ואת הקסם שבה. שכן, כפי שמדגיש הרב שג"ר, לא רק האמונה שעולם אחר ייתכן ואפשרי אלא רק האמונה שהוא יכול לבוא ממש בין-רגע עושה את הסוויץ' בתודעה שלנו מתודעת עולם-כמנהגו-נוהג וטבע מכניסה את הפלא לתוך עולמנו באופן רציני. אם זה אפשרי, מדוע שלא יהיה אפשרי ממש ברגע הנוכחי? האם דחיית הקץ ל"קמעא קמעא", בגאולה הטבעית וגם בגאולה הניסית האפוקליפטית שבה האמין הרבי, אינה דחייה שלה אל מעבר לאופק כדי להפוך אותה ללא-רלוונטית? הרבה פעמים דחיית הקץ נובעת מפחד מהקדם-קץ, מחבלי משיח, ובניסוח פילוסופי: עולם חדש ואחר לגמרי חייב לבוא עם חורבן של העולם הקיים, אחרת לא תיתכן קפיצת מדרגה, והחורבן הזה יכול להיות מאוד קטסטרופלי ומאיים, ולכן רבים מבקשים הכשרה והכנת הדרך. נראה שאת הרבי זה לא הטריד, מכיוון שתפיסת הגאולה שלו הייתה אחרת. הוא לא האמין בקסטרופה הקודמת לקץ. מבחינה פרשנית הוא פתר את עצמו מחבלי משיח בכך שטען שהשואה כבר הייתה חבלי המשיח. נראה לי שתפיסת הגאולה שלו הייתה רק חיובית, הוא ראה בה רק טוב ולכן לא הבין מה הבעיה לדרוש אותה. בעיניו העולם החדש והשינוי הקוסמי היו התפקחות והתעוררות לטבע אחר אחדותי יותר של העולם הזה, לא עולם חדש שמחליף את העולם הנוכחי במעין מכה מן השמים, ולכן לא חשש לדחיקת הקץ.
אולם סוף סוף הרבי נפטר, עברו עשורים והגאולה לא באה. כיצד עלינו להבין זאת כיום? זאת השאלה שאיתה מתמודדים רוב חסידיו. אם יש נקודה בעייתית במשנת הרבי מליובוויטש היא כאן, ב"דחיקת הקץ" שהוא בחר בו ודחף את חסידיו אליו בסוף ימיו. אולם אני חושב שייתכן שהוא הרגיש שאין ברירה, כי יש פה הזדמנות שאכן אפשר לפספס ושחבל לפספס אותה. כך או אחרת, הוא הותיר אותנו עם קריאה ללא סגירת מעגל, ועכשיו עלינו להבין איך להמשיך אותו בעולם הפוסט-משיחי.
אני מתחבר למשנת הרבי מליובאוויטש, מכיוון שגם אני מרגיש שאנחנו חיים בעולם חדש לגמרי. זה היה נכון בשנות הפעילות שלו 1950-1990, וזה נכון שבעתיים מאז, עם כניסת האינטרנט, הבינה המלאכותית, משבר האקלים, האסלאם הפונדמנטליסטי ומה לא – העולם הוא אחר. בהתאמה לכך טוענים אנשים רגישים אנרגטית שהתדרים הרוחניים משתנים, שהקוד האלוהי שלפיו העולם מתנהל והיחסים שבין העולם לאלוהות משתנים אף הם. בעיניי אנחנו בתקופה מעצבת, תקופה שבין עולם אחד לשני (היו עוד תקופות שכאלה) שבהן שום דבר לא ברור כי מה שהיה כבר אינו עובד והחדש עודנו ביצירה. בעולם שכזה, השאלה שאותי הכי מעסיקה היא איך להמשיך לחיות את היהדות ולפרש אותה ואיך להמשיך לחיות את הרוח. אני הולך לרבי בשביל תשובות וכיווני חשיבה, ראשית מפני שהוא חזה את השינוי הגדול הזה גם אם האמין בזמנו שאנחנו על סף שינוי סופי וחיובי-בלבד שלא התממש, ושנית בגלל שהוא אכן עיצב את היהדות באופן אחר וחדש בהתאם למצב החדש שהוא הרגיש, ולא רק עבור ימות המשיח הגלויים שהוא קיווה לגילויים אלא גם עבור המצב הנוכחי שבו הגאולה קיימת אך אינה מתגלית, והוא עשה זאת באופן שקשור ורכוס ומחובר למקורות ישראל המסורתיים בנאמנות שלא יכולתי לדמיין.
הפרויקט של הרבי בהבאת הגאולה הוא פרויקט שכל-כולו אמונה, חיוביות ולב, גם אם יש בו יומרה שקשה לסלוח לה. האסימון בעניין הזה נפל לי כשחבר אמר לי שגם אם הרבי מליובאוויטש איננו המשיח בעצמו, הרי שהוא האדם שלקח על עצמו באופן המשמעותי ביותר את הבאתה. הוא עשה כל שביכולתו – ולמעלה מיכולתו – כדי לממש את החזון, ותבע את אותו הדבר מכל אחד ואחת מחסידיו. הדבר לא נבע רק מסמכותנות או הזייה, אלא מאיכפתיות ואמונה עמוקה בטוב הנצרך והאפשרי עבור הלב של עם ישראל ושל העולם בכללי. לכן גם אם אני רק מקבל ממנו השראה ומפליג ממנו והלאה הוא הוגה חשוב מאוד עבורי. וגם אם אינני חסיד שלו במובן הנגלה, אני רואה את עצמי כ"שליח" של המשלח העליון שהרבי הוא שלוחה שלו הקוראת והמדרבנת אל השליחות ללא ספק.
מילה על ההשוואה לנצרות. יש שרואים בטענות על המשיחיות של הרבי, בטענות הזהירות על האלהתו ובעיקר בטענה שלא מת כאשר נקבר ונספד דמיון לנצרות ופגיעה בעיקרים של אמונת ישראל. אני לא חושב כן. אין לנו בעיקרי האמונה איסור להאמין שאדם שמת לא מת. למעשה, ככל שנכנסים אל התודעה המיסטית שמקורה בקבלה ושיש לה בהחלט יד ורגל בספרות חז"ל, "צדיקים במיתתם קרוים חיים", כל העניין של חיים ומוות נראה אחרת. וזו הייתה גם אחת המטרות המובהקות בשיחות של הרבי. רוב האנשים המאמינים יסכימו שכשהגוף חדל הנשמה אינה מתפוגגת, אלא עולה לגן עדן. מה הקושי להאמין בכך שנשמתו של הרבי לא עלתה לגן עדן, אלא ממשיכה לפעול בעולם? זה נראה מוזר לאנשים הרחוקים מתודעה מיסטית, לא כן לאנשים שמורגלים בזה. יתרה מכך, לפי הקבלה "חיים" ו"מוות" אינם עניין של הימצאות בגוף אלא עניין של חיבור פנימי למקור-החיים (הקב"ה), התחיות וחיוניות מתוך מקור זה. יש המשווים את הבשורה של חב"ד לנצרות, ולדעתי יש כאן לקות הבנה גדולה ביותר. הבעיה בה"א הידיעה של הנצרות היא התכחשות למקורות שלה, השנאה לעם ישראל ותורת ההמרה כלפי "הברית הישנה", ביטול המצוות. זה הממד שהוביל לאנטישמיות ולכל מה שאנחנו מכירים ולא מוקירים בהיסטוריה הנוצרית.
תיאולוגיה מעולם לא הייתה אלמנט כל כך מכריע בתורת ישראל, ומלבד זאת הטענות המאליהות בחב"ד הן זהירות ומרומזת בצורה שאין לה אח ורע בתיאולוגיה הנוצרית, הבוטה ביותר. כמובן יש בנצרות גם בעיות אחרות, הסגידה למוות והסגידה לסבל וכו'. אבל בדברים האלה תמיד אפשר לשאת ולתת. הבעיה הגדולה בנצרות היא שנאת ישראל הגנוזה בה, כמו גם ההליכה בדרך אחרת שבאה לידי ביטוי בביטול התורה ומצוות העשה. בכך הנצרות גם קרתה לעצמה שוחה, כי היא נאלצה להתנגד למקור שהצמיח אותה, שהוא ההתגלות האלוהית המקראית הגדולה הנתונה תמיד בעם ישראל. חב"ד בהקשר זה היא בדיוק להפך. היא בנויה כל-כולה על חיזוק המצוות, ויתרה מכך על אהבת ישראל. בתורת חב"ד המצוות בעצמן הן ביטוי וצינור של העצמוּת האלוהית, הסוד טמון בהן עצמן, וגאולת העולם מגיעה דייקא דרך סגולת ישראל.
כמו כל מסורת חב"ד, הרבי הדגיש את הממד הנון-דואלי, הממד האחדותי שבו הכול אלוהות, שאותו ראה כליבה הפנימית של התורה בכללה. ביהדות על דרך כלל הממד הזה מוסגר בתוך ההקשר הכללי שהוא יותר דיאלוגי, ואילו בספרות חב"ד הייחוד העליון של "אין עוד מלבדו", שכול העולם לפניו נחשב כ"לא (קיים באופן עצמאי) ושבו הנשמה הפרטית היא "חלק אלוה ממעל ממש", הודגש והונח כתובנה היסודית ביותר, שמתוכה הכול נובע. הנון-דואליות הזאת הזכירה לי תורות שאהבתי מתורות המזרח, בעיקר אדוויטה וונדטה ההינדואיסטי, שחיפשתי איפה הן נמצאות אצלנו ומצאתי אותן בספרות חב"ד. אחדותיות עצמותית זו היא מעבר ל'רוחניות' האופיינית לכלל תורת החסידות, והיא מאפיינת את המיקוד של חב"ד בעצמוּת האלוהית שמעבר לאור ולגילוי.
מטיבה של הנון דואליות שהיא אינה רק רעיון, אלא ממשות. ביטול ההבחנה בין העולם לאלוהות ובין התודעה למציאות, הוא גם ביטול ההבדל שבין המילים למשמעות, בין הסימן למסומן ולדבר-כשלעצמו. ככל שנכנסים לתורה הזאת, מה שעובר הוא לא רק ההכרה הרעיונות באחדות האלוהית, אלא האחדות האלוהית בעצמה מורגשת ונוכחת דרך המילים. ספר ה"תניא" מסביר שהעולם כולו נברא על ידי אותיות המסתירות את הגילוי האלוהי אבל באמת לאמיתה הן בעצמן מאוחדות איתו ואינן מסתירות אותו. אותו הדבר שקורה עם ה"טקסט" של העולם קורה גם עם הטקסט של ספר התניא: הוא בעצמו גילוי, מסירה של העצמוּת.
הרבי מליובאוויטש ארג את כל התורה, הגמרא, פירוש רש"י, הקבלה, ביאורי החסידות וכו' בסופו של דבר על האחדות הזאת. הוא הבהיר שכשם שהיא גבוהה ועוצמתית כך היא פשוטה לחלוטין. הוא הסיק ממנה את המסקנה המתקדמת, שגם אדמו"ר הזקן בזמנו שבתוקף הגלות עוד לא יכול היה להסיק: אם ה' אחד ואין עוד מלבדו, אז הוא נוכח לחלוטין בתוך העולם, העולם כולו אחדות אחת שלו ואיתו וממילא הוא שוכן גם בתוך החומר, הגוף, הנפש הבהמית וכל מאפייני עולמות החולין. הרבי יצר גישה חיובית והרמונית ביחס שבין חומר לרוח. וזו גם הייתה נקודת הפתיחה שלו לפן המבצעי, המעשי מאוד של ההנהגה שלו: ראיית העולם החומרי, המעשי והחילוני כחומר גלם שאפשר להחדיר בו בעצמו אלוקות, שאפשר להפך אותו למשכן לאלוקות ושבמהותו הנסתרת הוא כבר אלוקות.
וכמו בהודו, ההבנה של העצמוּת האלוהות ושל ההאחדה-ההשכנה שלה עם העולם ועם הנפש, קובע שמי שהגיע להגשמה של הזיהוי הזה מקבל משנה תוקף וסמכות, כמי שיכול להוביל אנשים אל העצמות הזאת ששוכנת גם בהם וכמי שמייצג את אותה העצמות. בהודו זה הפך לתרבות הגורואים, עם הטענה שכניעה מוחלטת לגורו היא הדרך להארה. ואילו אצל הרבי הטענה היא רדיקלית יותר. לנו יש אלוהים אחד, ובקשה של עולם אחד המאיר בדמותו, ורעיונות הנון-דואליות אינן נפוצים כל כך אצלנו. ולכן במקום ריבוי של גורואים התמונה היא של רבי אחד, "אבן השתיה" של כלל היקום שמרכז ומהווה עבורה את נקודת הקונטקט עם האינסופית והאחדות. זוהי רמת היומרה שאנחנו נוגעים בה כאן, וזה הממד המרתיע יחד עם כל המשיכה.
סוף כל סוף, הגאולה עדיין לא באה, והעולם המשיך במהלכו. תפצותו של האינטרנט, אי-איי, שנתיים של קורונה ואחרי זה מלחמת ישראל-עזה הגדולה, שינו את אופיה התודעתי והתרבותי של האנושות, ואולי גם את התאורה הקוסמית של גילוי האלוהות. אנחנו חיים בדור מבלבל מאוד, דור של פעירה ופער על פני כל מה שהיה ידוע וציפייה לחדש שיתממש. האם תורת הרבי מליובאוויטש היא עדיין תורת הגאולה של הדור הזה? אני סבור שגם אם לא, הוא הניח יסודות.
