וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
(בראשית א, כז)
נראה שיש חשיבות עליונה לעיסוק בשאלה, איזו תרבות תהיה התרבות האוניברסלית של העידן הבא, ומה הן התפיסות התיאולוגית שתנחנה אותו. התשובות לשאלה הזאת עשויות להיות גלגל ההצלה מן המשבר, וגם הסיכוי לבריאת העולם ולהתחדשותו.
חכם יווני אמר שכשם שאלוהים ברא את האדם בצלמו, כך האדם ברא את אלוהים בצלמו; אילו היו הסוסים סוגדים לא-ל, בודאי היה נראה כמו סוס. אבל שני התובנות עולות בקנה אחד. האופן שבו האדם מדמה לעצמו את השדה האלוהי, או בנוסח אחר: הממד והבחינה בתוך המרחב האלוהי שאליה האדם בוחר להתייחס וליצור איתה מערכת יחסים, קובעת עבורו ממילא את דימוי האדם האידיאלי, ומכאן את האופן שבו ינהל את חייו במאבק שבין מצוי לרצוי; הן כיחיד, והן כחברה.
התרבויות האנושויות הן הגוף המורכב, המופלא ויקר-הערך ביותר בכל יקום הנודע. אלפי אלפי טריליונים של ערפילים ממלאות את החלל הפיזי; על כדור הארץ, מינים וצורות אין מספר, יפהפיות ומדהימות, התפתחו ומתפתחות. בתוך כל הפלא הזה, פלא בתוך פלא: מצרים, יוון, הודו, סין, ישראל, אירופה וכולי... עמים שיצרו מבנים ארכיטקטוניים מרהיבים, טקסטים שיריים ופילוסופיים, לבוש ותכשיטים, סיפורים, ריטואלי חיים ומוות, ותפיסות עולם רחבות ועמוקות מני עומק, משונות כל אחת זו מזו.
אחד הדברים שמייחדים את התקופה שלנו הוא מפגש התרבויות, ולא מופרך להניח שאנחנו לקראת תרבות אוניברסלית משותפת, אם לא כבר בעיצומה של תרבות שכזאת. האינטרנט ויתר סוכני המידע והגלובליזציה עשו שינוי חריג בהיסטוריה האנושית: אם בעבר כל יחיד היה שייך לתרבות שהייתה גם העם שלו והגיאוגרפיה שלו, וממילא הוא חי, פעל ומת בתוך סך משמעות אחד שהקיף אותו מכל צדדיו וכמו נכפה עליו, הרי שעתה הכול מתערבב ומיטשטש. הדבר הזה הוא פתח לאובדן של המסורות, ומכאן לבתק קיומי, אבל גם לחופש.
העולם שלנו נמצא במשבר. הקטסטרופה המובהקת ביותר היא משבר האקלים, שכבר גבה את חייהם של מיליארדי מיליארדים של יצורים חיים, ואף הכחיד או סיכן מיליונים של מינים שלמים, ומאיים גם על הקיום האנושי והאנושי-תרבותי על כדור הארץ. ובעולם האנושי, אחרי כ-50 שנות חסד של יציבות יחסית ושגשוג, עד שכבר הרגשנו שהנה העולם התעדן, הפוליטיקה העולמית שוב מתערערת, ורבים חשים זעזוע וחוסר ביטחון לגבי גורלם. זהו הפן הנגלה של האסון, שהפן הנסתר שלו נמצא בתוככי הנפש האנושית. האדם בודד. האדם משוגע. האדם בנתק. האדם חי בתוך עולם של מבדה שיצר לעצמו, שלא זו בלבד שכבר איננו שיקוף וייצוג של הטבע אלא שזה כבר לא איכפת, ממשיך ליצור אימג'ים בתוך אימג'ים של עולם שכבר אבד כוחו. החיבור לטבע, לאלוהות או לדבר כלשהו שאפשר להתייחס אליו כמקור טושטש בצורה חמורה. בתוך כך כולנו מחפשים.
ההיסטוריה מתקדמת בגרף אקספוננציאלי. מין האדם הופיע על הפלנטה לפני כ-2 מיליון שנה בלבד; והווריאנט שלנו, אך ורק 200,000. התרבות הכתובה קיימת רק כ-10,000 שנה. המהפכה התעשייתית התרחשה לפני 200. משמעות הדבר היא שכיום, כמעט כל שנה שעוברת שקול לעשרות אלפי שנים של התפתחות עולמית בעבר. אנחנו בנקודת סף; אף שהתודעה שלנו לא תמיד מדביקה את הקצב. מעניין מה היא תוליד מתוכה.
הגורמים למשבר הזה רבים ושונים ועצומים מכדי להכיל במוח והם קשורים זה בזה. אחד מהם הוא החילוניות; האתאיזם, תפיסת העולם המדעית המטריאליסטית. מות האל. שכן לכל אותם תרבויות רבות, שונות ומגוונות שמילאו את הפלנטה וחיו בה באופן פחות או יותר בר קיימא בעידן ההיסטורי, משותף היה האמונה באלים, באלמוות ובעל-טבעי והנחת היסוד הזה בתור הדבר החשוב ביותר בתרבותם. ההשטחה של העולם, הסרת הקסם מן העולם, הפיכתו והפיכתנו לגוש דומם או גוויה מתה, שבאו כרוכה עם המהפכה המדעית שהביאה כל כך הרבה ברכה חומרית ורוחנית לעולם האנושי, יצרו נתק בין נשמת העולם לבין גופו. כולנו חיים בתוך הנחת היסוד של עולם מטריאליסטי, גם אם אנחנו מחזיקים באמונות אחרות באופן אישי.
החילון איננו כל המשבר, אבל הוא כרוך גם בסיבות האחרות: למשל הטכנולוגיה פורצת הגבולות שיצרה הרבה מתחושת החוסר יציבות וכן הרבה מהמשבר הסביבתי, קשורה במישרין עם המהפכה המדעית (הבנויה לפי הוגיה על נטורליזם מתודולוגי) וכמובן אף עם תודעת האדם הבודד, הכובש, האוטונומי, שהוא דמות האדם של החילון.
דוגמה אחת: האדם החילוני "נידון לחופש", אבל בתשע מתוך עשר מקרים אין לו היכולת להתמודד עם החופש הזה וליצור עוגן קבוע של משמעת ומשמעות. הבתיקה, הניתוק, המיסמוס והמשמוע-מחדש של מערכות האמונה והחברה המסורתיות, היא תהליך שגם חותך את האדם מנוף הגידול שלו, מהקשר שלו לשמים, לאדמה ולאחר. מצד שני אטומי-האדם האלה אינם חוזרים להיות אמבות תמימות באוקיינוס; אנחנו מתוחכמים, מפוקחים ביותר, יותר מכל דור אחר.
תגובת-הנגד, כמו שמרנות ונאו-פשיזם, אינם אלא סימפטום נוסף של אותה הבעיה, שהיא המצב הגלובלי ההיסטורי הדחוף והמופלא שהגענו אליו.
כהתחלה לדיון ברצוני להדגיש שהמשבר של המסורות אינו עניין של בחירה מודעת של אנשים אלו או אחרים או של תרבות זו או אחרת. ודאי היו אנשים שהיו מעורבים בזה מרצון ומבחירה, אבל התהליך עצמו גדול מהם. לכן ניתן לראות גם אצל ההוגים שהם אבני היסוד של ההגות החילונית, המשכיות ורצף עם המסורת הדתית תוך כדי שהם מתשחררים ממנה, בועטים בה, משנים אותה או מנסים לברוא אותה אחרת (עומדים לי בראש הוגים נוצריים כקאנט וכן הוגים כניטשה והגל). יש שתלו את הפרויקט המדעי בעצמו בהנחות היסוד של התיאולוגיה היהודית-נוצרית גופה. אם אפשר למצוא מקור למשבר, מוטב לראות בו תהליך כמעט בלתי נמנע של ההתבגרות האקספוננציאלית שבה הדבר עוקף את עצמו ומועד על נעליו-שלו מרוב קצב. גוף שנע מהר מדי, גם בתוך שדה המשיכה של כדור הארץ, ימצא את עצמו נותק מן הקרקע ועוזב את כדור הארץ. ריפוי, על כל פנים, נדרש, וגם לו יש פנים כפולות: המשך התהליך, הושטת ידיים אפילו עוד יותר רחוק אל העתיד מחד, וחזרה נצחית אל העבר מאידך, חזרה ליסודות קדומים, נשכחים, והבראתם-מחדש לכדי מרפא.
אבל בכל זאת עלינו להתחיל היכנשהו, והייתי רוצה להצביע על הממד שובר-המיתוסים של הידע המדעי כשלעצמו.
ידועה הסתירה מבחינת הפילוסופיה וגישת החיים העומדת בבסיסם. הווה אומר: הפילוסופיה של המדע רואה באדם יצור יוצר ואוטונומי, שרואה בעולם שדה נייטרלי, נטול רוחות ושדים ונטול רוח בכלל, שאפשר לחקור אותו ולשחק; הכלת הספקנות לגבי ידע מקודש ידוע-מראש בשביל בדיקה עצמאית וכו'. והוא שובר מיתוסים גם במובן אחר, אולי משני יותר: תמונת-העולם שמדע הטבע מציג אינן מאפשרות להאמין עוד בכמה מהיסודות החוזרים של החשיבה המיתית, לדוגמה האדם כמיקרוקוסמוס או גרמי השמים כמשכנה של האלוהות. דברים אלו אינם שוליים, הם חיוניים עבור החשיבה המיתית, ועליי להרחיב על כך בהזדמנות.
כך או אחרת, כוחו הכובש של המדע נובע מהתביעה שלו לאובייקטיביות. אין זה סיפור נוסף, שקיים במרחב-הביניים החיוני והעדין שבין מציאות לאמונה; זאת המציאות, ממש כך ואין בלתה. יש משהו אלים באימפריאליזם הזה של המדע, בתביעה שלו להיכנע לעובדות הגמורות בין אם תרצה ובין אם לא; וגם משהו בוגר, חיוני, הכרחי ונפלא. היא קשורה באופן ישיר למטריאליזם ולריקון היקום ממשמעות ומרוח; היחס אליו היא כאל "גוף", תכלית הפשוט והנגלה.
התביעה הזאת יצרה חיץ נוקשה בין "המציאות" לבין "הסיפור", התרבות מעשי ידי אדם או האמונות האישיות הלא-מחייבות, חיץ שהוא חדש יחסית בתולדות האנושות. אצל הקדמונים, מפאת מיעוט הידע המדעי לא היה קיים חיץ שכזה; האגדות על אבות העולם, על ראשית ההתהוות וכו' נתפסו כהיסטוריה וכסיפור-דברים וכסמל הכול גם יחד, מכיוון שלא הייתה גישה לעובדות מן העבר. כך שכעת האנושות חיה בשני עולמות מקבילים: בעולם העובדות הברורות, הוולגריות והמנותקות מרוח, ובעולם המבדה של אינספור הסיפורים, הסדרות והסרטים שהוא מייצר עבור עצמו, שנתפסים כבילוי-זמן ושעשוע ושאין בהם את הממד התרפיוטי והמקודש שהיה למיתוס בזמנו.
אני תוהה לעצמי עם המהפכה המדעית הייתה חייבת לבוא ביחד עם הסרת הקסם מן העולם. האם לא היינו יכולים לראות בה סוג חדש ונעלה יותר של כישוף. יש בהם במדע ובטכנולוגיה המודרנית ממד של ייחודיות, מגניבנות והילוך-קסם משלהם, ללא ספק; אולם ה"קסם" הזה לא נקשר עם המיסתורין והקדושה או עם איזושהי מערכת תיאולוגית. אולי זה לא היה חייב להיות ככה, ואולי כן; בכל מקרה, זה היה.
לכל יסודות הפילוסופיים האלה יש שורש במסורת היהודית, ואחר כך הנוצרית, שהובילה לחילון המודרניסטי ובסופו של דבר לקריסה הפוסט מודרנית העכשווית. היהדות מתחילה עם ריחוק והשגבת האל מן העולם, תוך הפיכת העולם לשדה חילוני, נטול קדושה ונטול רוחות ושדים (יחסית); האדם הנברא בצלמו הוא האדם הסוכני, הבוחר. כבר בשלב הזה מונחים הזרעים של מות האל, שיתגלה בצורה הרבה יותר ברורה בנצרות. בסופו של תהליך, אפילו האדם המורד, הפורמתאי, של המודרניזם כבר איננו דגם האלוהות של העשייה המדעית והכלכלית-טכנולוגית; הדגם הוא אין-אל, אל שכבר נשכח שמת. הווה אומר, מהרגע שאברהם אבינו ניפץ (על פי המדרש) את הפסלים בבית אביו, כבר נפתח הפתח לחילון המוחלט ולאתאיזם. מי לפני כן חשב בכלל לנתץ פסל? המיתוסים הבבליים, היווניים ועוד בעצמם אמנם מדברים הולדת האלים מתוך המלחמה במפלצות-האלים הקודמות יותר; אבל זה אחרת. אברהם הרגיש שהוא גילה א-ל חדש, עולם חדש של משמעות, שנוצר על בסיס השלילה של העולם הקודם. אולם מרגע שהמומנט המכונן שלו הוא ניפוץ ושלילה, סופו של דבר שתגיע השלילה הזאת גם אליו בעצמו. ישו מקריב את עצמו מאוחר יותר, אבל בכך פותח פתח לרפורמציה ואחר כך לחילון ולקומוניזם.
היהדות אמנם לא הלכה רחוק כל כך בתחילתה. היא גילתה את הא-ל שאין לו דמות, גוף, מקום או מידה, אולם מיד קראה לו בשם חדש משלה: הוי"ה. היא ביטלה את הקורבן בעקדת יצחק, אולם מיד נתנה תמורתו מקדש אחר, עם קורבן אחר, מעודן. האדם לא יכול לעמוד באמת מול האין סוף המופשט, אז היא גילמה אותו מיד בגילוי הקונקרטי, בפרצוף זעיר-אנפין, שהוא התורה.
אולם האם יש לכך קיום יציב? היום אנחנו כבר מרגישים את ההתפרקות של זה. המשמעות חומקת מתחת למערך המשמעויות של המצוות, ובמידה מסוימת אנחנו מקיימים אותם מכורח האינרציה, או מכוח משמעות חדשה שחיפשנו, או שאנחנו מפסיקים לקיים.
הסיפור היהודי הוא מובלעת, סיפור-בתוך-סיפור בסיפור של המערב; תהליכים דומים עוברים עליה, אבל מתוך מושגיה-שלה, עם פזילה מתמדת לאחותה הגדולה והסוררת. החילון היהודי, שנזרע בהשכלה וברפורמה ואח"כ בציונות, עשה מהלכים משלו, אולם סוף כל סוף עם התפרקות מארגי המשמעויות אנחנו באותה הנקודה כעת.
אחד הדברים שקשה לשים לב אליהם בקריאה ראשונה של התנ"ך אולם הם מתגלים מתוך קריאה ביקורתית ומלומדת וכן מתוך תורת הסוד הזוהרית, הוא השבריריות של המונותאיזם. הא-ל החדש, האחד, הא-ל שלא מוגבל בחוקי הטבע ובמעגלי החיים, ההזנה, הפריון, הלידה והמוות, הא-ל ששולל מתוך כך כל אלוהות אחרת משום שהוא שולל את עולם האלילות והמיתוס על כל ההגיון שלו ומבקש לעצמו לברוא משהו אחר, מגיח כמו מתוך מעגל המיתוס בקול תרועה רמה; אבל הוא לא תמיד יציב ונוצח כמו שהורגלנו לחשוב. "אלוהים" של בראשית א, בורא העולם (או יוצר הקוסמוס מתוך הכאוס), הוא שם ברבים; הוא מייצג את מכלול האלוהות, ומיד בפרק ב הוי"ה מזוהה איתו. אולם הוי"ה בעצמו מופיע כמי שצריך סעד לתומכו. הוא כועס; הוא מקנא; הוא צריך את בני עמו כדי שיהיה לו שם בעולם.
כנגדו, האדם החדש מופיע: האדם המוסרי הבוחר, האדם שאינו אך ורק נתון למעגל ולמעגלי הטבע ולסגידה לו, שהוא סוכן מוסרי בתוך עולם של מערכות יחסים וזיקות משום שרוחו היא רוח בת חורין (על אף האמבודימנט הברור פה), כמו האל שיצר אותו בצלמו. כמוהו, גם הוא נתון כל הזמן לסכנת הבליעה והשיבה לתוך הרחם הגדולה של האלילות והטבע, היצרים והמיתוס, כפי שכתב אריך נוימן תלמידו של ק"ג יונג.
יש לפנינו אם כן בינתיים שלוש מערכות משמעות: המיתוס (האלילי), הדת (היהודית-נוצרית) והמדע, ובקרוב תצטרף הרביעית, המיסטיות, ותשלים את התמונה שנצרך לדון ביחסים הפנימיים שבה.
בראשית הולדתו מן המיתוס, המקרא אינו שולל את האלילות כמו שמקובל לחשוב. היום המקובלה האמונית (לפחות בקרב המאמינים אם לא במחקר האקדמי) היא כתפיסתו של הרמן כהן: המונותאיזם המוסרי האברהמי בוקע בקול תרועה רמה, שולל את המיתוס והפוליתאיזם, מביס אותם וגוזר עליהם מלחמת-נצח, ומנצח. זוהי תמונת-ראי לתפיסת האדם היוצא מן הטבע, גובר על הטבע ובסופו של דבר כורת את הענף שעליו הוא צמח. יש כל כך הרבה אמת במיתוס, עומק וערכים הנצרכים לנו כל כך. למרבה המזל, זאת לא התפיסה המקורית של המקרא. המקרא אינו עסוק במלחמה בעבודת האלילים, אלא בהגדרת הא-ל החדש ובשלילה של פולחן נוכרי מעם ישראל (דייקא). עד לספר שמות לא מוזכרים בכלל קיומם של אלים אחרים. המקרא עובר על זה בשתיקה ומתמקד במערכת היחסים שבין הא-ל לבין האדם ונבחריו. ועד לספר דברים איננו שומעים קביעה פילוסופית אודות אי-קיומם של היתר, אלא כאמור דרישת נאמנות מצד הוי"ה המסוגל לחולל אותות ומופתים בשמים ובארץ. יתרה מכך, בספר בראשית חלק משמותיו של הא-ל הם שמות כנעניים, כגון "אל" ו"עליון" (והדבר היה ידוע כנראה לקוראים בני דורו של הספר). ורבים מהדימויים והתכונות הנכרכים עם ה' הם תכונות שאולות מהכנענים מה"בעל".
מן העבר השני, פוליתאיזם אינו תמיד חוסר באמונת האחדות. במצרים כנראה, ובהודו בודאי, האלים הרבים נתפסו כגילום, כפלירומה, של האלוהות האחת החובקת-כול והנסתרת. פוליתאיזם רך שכזה בשונה ממונתיאזם שמגדיר את עצמו על דרך השלילה, מאפשרת ריבוי בתוך אחדות. כמו שהוחזר אחר כך ליהדות על ידי הזוהר והקבלה. תפיסת אחדות כזאת היא אחדות אינקלוסיבית; בגלל שהא-ל אחד, הוא כולל הכול, ואפשר לפגוש אותו בריבוי הצורות שבאדם ובטבע. זאת לעומת מונותאיזם אקסקלוסיבי, שבו הא-ל הוא אחד ולכן הוא שונה מכל בריה אחרת, נבדל מכל בריה אחרת ואפשר למצוא אותו רק על ידי שלילת ההוויה ועל ידי הצו המוסרי. אבל תפיסה שכזאת אינה עקבית לעניות דעתי.
האם הנביאים טעו במשפט שלהם כלפי העמים עובדי עבודה זרה כששפטו אותם לשלילה? אין ספק שישעיהו למשל לא הבין או עשה עצמו כמי שלא מבין את תפקידו של הצלם; הפסל מעולם לא נתפס כמי שברא שמים וארץ כמו שהוא מגחיך, אלא כמעון ומשכן המצנר ומכיל את הרוח האלוהית בתוך עולם החומר. אולם הביקורת האמיתית של הנביאים על פולחן העמים האחרים היא מוסרית. "גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם". אנחנו יודעים שפולחנים נוראיים מאין אלו אכן התקיימו בכנען, זאת לצד עבודת ה"קדשות" שהייתה למעשה אונס קטינות המוני.
האדם בורא את עצמו בצלם אלוהיו. באלילות יש נימה של קבלת כלל המציאות על כלל רבדיה, קידוש שלה, התפלשות בתוכה, מתוך קידוש ריטואלי; זאת מתוך תפיסת המעגל הגדול, ה"אם הגדולה", ההוויה או הטבע בכללותם, שקודמת לאדם ומכריעה אותו. האלים הרבים עצמם אינם אלא אספקטים, דמויות וצינורות בתוך הכוליות הזאת. יראת-הקודש נוגעת לקדושה ולכוח של עוצמת החיים ושל עומק ההוויה; המעשה הריטואלי אינו אלא כיבוד וחיקוי של הנתיבים שלו. החיים אינם יודעים גבול, והם נתונים לחוקיות העל-טבעית של התהוות וכלייה; האדם האלילי (הכנעני) אינו נדרש לרסן את יצריו, אלא לזרום עם הטבע לפי נתיביו-שלו. הוא דומה לפעוט שעוד טרם יצא לחלוטין מרחם אימו, או שאינו מעוניין לצאת ממנו. כך האדם הוא חלק מהטבע; הוא בונה אמנם את עריו, שדותיו ומקדשיו, אבל כל זאת בצמידות ובקשיבות למקור שלו. ואילו הדת מבקשת התעלות מעל הטבע, ובמידה המוסרית: איפוק, סגירה, ריסון.
האדם הדתי מחפש את אלוהים במה שחורג מהטבע; האם ימצא אותו שם? הלוא אין דבר מלבד כל מה שיש. החיפוש של אלוהים בנתק ובהליכה-מעבר, סופו להוליד עוד ועוד נתק ולא למצוא דבר שאפשר לנוח בו ולהגיד שהתהליך שלם. במקרא אנחנו עומדים עדיין באמצע הדרך, שכן הדגש הוא על ברית, אחרות, אחריות, יחס וקשר. אולם המקרא בעצמו מעיד שהוא סיפור של דרך אל יעד שאי אפשר להשיג אותו, מסע אל ארץ ישראל שנגמר בהר נבו; סיפור של התחלה שאין לו סוף, שגם החתימה שלו בספרי עזרא ונחמיה היא רק פתח להמשך ההיסטוריה; שכמהה לסגירה שלו, לימות המשיח, אבל אינו מסוגל להגדירם. יש בחוויה היהודית מתח בלתי נסבל של עודפות של משמעות, תחושה של בסיס בלתי יציב בגלל חוסר הסגירה האפשרית של הנרטיב שלו. זאת בשונה מהחזרה הנצחית של המיתוס, שמעגנת את המשמעות בסיפורים חוזרים ונשנים שמסבירים את האדם והטבע אולם נשארים קבועים ומיסתוריים כסובסטרטום.
ומהבחינה המוסרית – האם אין זה משום פשע מוסרי בעצמו, לדרוש את השמירה, האיפוק והריסון האלה? כלפי האדם עצמו זה מטיל מום פנימי, המסומל בברית המילה. פתיחת הדרך לאשמה תמידית והריסה עצמית פנימית שאינה באה על סיפוקה. תאמרו, כלפי עצמו רשאי האדם להטיל מום כזה; אולם לא מדובר פה על אדם יחיד כלפי עצמו, אלא על תרבות שמחנכת, מגדלת ומחברתת את חבריה על החילוש הזה.
כל זה קשור במישרין לשאלות הגדולות של הדור שלנו: השאלה האקולוגית והשאלה המגדרית.
השאלה האקולוגית, שכן בחיפוש אחרי התפיסה התיאולוגית שאנחנו נקראים לה מתוך משבר האקלים, אנחנו נדרשים בעל כורחנו להכיר באמיתותם של כמה מהדברים שהשארנו מאחור וששכחנו וחשבנו אותם לשקר. הקדושה שבטבע, האחדות שבטבע והחיונית הנוכחת בדברים כולם, צריכה להפוך לדעתי לקריאה מוסרית דתית ולבסיס לתפיסה המחודשת. כתוצאה מכך, בהשלכה לאדם ויחסו לעולם, עלינו להתבונן בפער שיצרנו, בקריעה שקיימת בבחירה שלנו להינתק מאמא טבע, ולבקש לשוב אל יסוד החיים הזה. והמשמעות היא גם שיבה אל החיים עצמם, כלומר אל הכאוס, ההתמסרות והנאות החיים.
ומגדרית, מכיוון שכל המסורות שאנחנו דנים בהם התפתחו בתקופה פטריארכלית, וכל מארג המשמעויות הנובע מהם טבוע בחותם הזה. ובמידה מסוימת, קץ הימים שתיארתי בתחילת המאמר אינו אלא קץ התרבות המוכרת, אולי כדי ליצור תרבות שונה-באופן-רדיקלי שתהיה נשית יותר או שיוויונית יותר. במעמד האישה מתגלה חסורנו של המוסר המרסן היהודי-נוצרי. ואני נוטה לחשוב על כל הסוגיות האלה במונחים מגדריים, כאשר הנשיות מייצגת את האימננציה, הטבע והמיתוס והגבריות את ההתעלות ואת האדם הסוכני הפועל.
שתי תפיסות, אם כן, המיתית והדתית, מתחרות ביניהם, שעלינו למצוא את דרכנו ביניהן. אולם עלינו לשכלל מחדש גם את התפיסה המדעית-חילונית. שכן משותף לשניהם השיעבוד של האנושי. הממד המקטין, המסרס, שקיים בכל אמונה בכוח גדול יותר, בין אם זו אפסות האדם בפני האלה הגדולה של מכלול החיים ובין אם זה האל הגדול הדורש ריסון והתעלות דרך צו. האדם הפך עבד לאמונותיו שלו עצמו, לשון אחר: האדם סיפר את סיפוריו משום שביקש להיות ולהישאר עבד. עבד לסמכות אנושית גבוהה יותר, או עבד לסמכות רוחנית עליונה, או עבד למערכת מוסר מכתיבה וחונקת. בכל הגדרה יש ממד של צמצום; בכל הגדרה, ממד של שיעבוד. במילים אחרות, שלל המסורות של העולם הישן, שנתנו לנו אוריינטציה ומשמעות כל כך עמוקות, הם גם הכבלים שכבלו אותנו מלהיות היצורים החופשיים והאין סופיים שברוחנו. קריסת המסורות היא אימה וגם שחרור [כמובן, המאה ה-20 הוכיחה שהשחרור הזה קל לו ליפול מחדש להיצמדות אל שיעבוד חדש ונוראי שבעתיים. החופש אינו מתנה נתונה, אלא פרויקט]. מרגע שהאדם שם דבר-מה מאליו – אל או מערכת מוסר – רוחו נדחסת.
ניטשה הגיע מכוח הבעיה הזאת לרעיון של העל-אדם. הבעיה בעל-אדם כפיתרון וכתשובה למות האל היא שהוא מאוד בודד. הוא יכול אולי לעמוד זקוף בגאווה הנחושה הניטשיאנית, אולם אנחנו מבקשים גם רעות, מערכת יחסים, ביחדנס. הרעות עם האל ועם האלה והקוסמוס כוללים מידה של רכות ועדינות, שאינם כלולים ברטוריקה של ניטשה. בעיקרו של דבר, העל-אדם אינו פיתרון למשבר האקלים. משבר האקלים דורש אימוץ של חשיבה סביבתית, חשיבה שמניחה את האדם בתוך ההקשר (הטבע, וכן החברה, האלוהות וכו'). חשיבה שכזאת מצריכה שיח של מערכות יחסים, שהוא שיח אחר. ניטשה ופרומתאוס ביקשו להוציא אותנו מתוך הסוכה הגדולה, מתוך הסיכוך והעירפול של האמונה הדתית שמבטיחה שהכול יהיה בסדר, מתוך הסינר של האֵם. הם ביקשו מאיתנו להסתכל על המציאות באופן נחוש, מכיוון שאנחנו הם כל מה שיש. בכך – בפרשנות החילונית לכך – הם הפשיטו מעלינו את עור העולם, והעמידו אותנו עירומים בשמש הלוהט. ניטשה ופרומתאוס שניהם שילמו מחיר על מרדם. הם ביקשו להפוך אותנו לגדולים, אבל בפועל דחקו בנו לקצוץ את הענף שעליו אנחנו יושבים תוך שהפכו אותנו לקטנים-ביותר. האלטרנטיבה היא לא חזרה לחסות-בצל-האל, אלא למערכת יחסים אחרת, של ידידות, הדדיות ושיתוף-פעולה עם האל. כמובן שזה דורש הרחבה ותיאולוגיה אחרת.
אולם יש חשיבות עליונה להתערטלות הזאת ולמרד. שכן יהיה מי שיאמר שהמרד אינו מוצדק, שכן האדם באמת הוא חסר אונים ופצפון ביחס לטבע; או שהוא באמת עלול-לכל-רע ופצפון ביחס לצו המוסרי. אולם זאת אינה הכוונה שלי. המרד כבר קרה; כבר הוכחנו שאנחנו מסוגלים לכל דבר, לגעת בירח, להיות לאין סופי. אפילו את הטבע הצלחנו להרוס – לרצוח את האב ואת האם! מי שמסוגל לעשות את זה, אינו חסר אונים, גם אם זה מעיד על ניצול אווילי של הכוח. אולם הכוח קיים. האדם נברא בצלם אלוהים – בצלם אלוהים ממש! יש בגרעין של ההוויה שלנו, ושל ההוויה בכללה, המתגלה ביתר שאת וביתר עוז בנו המין האנושי, משהו מופלא עוד יותר, משהו שיכול לחדש אפילו לא-ל ולאלה.
פוטנציאל ה"טרנס" הנון-דואלי שלנו, שמתגלה במרד וביכולת של הבראתו, הוא שיכונן את הבסיס של התרבות העתידית, הגלובלית/גלקטית, תרבות הנצח.
שלושה שותפים בו באדם, אומר המדרש: אביו, אמו והקדוש ברוך הוא. אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים, אמו מזרעת אודם שממנו בשר ועורקים, והקב"ה זורק בו נשמה. בתיאוריה הפסיכולוגית, האם מייצרת עבור הפעוט את החיבור המכיל והכולי אל העולם, והאב מייצר את החוק, הסדר, ההליכה-מעבר והחיבור לחברה. כנגדם בכל השיח התאולוגי שציירנו: האל והאלה, המיתוס והדת. מהי המקבילה הפסיכולוגית – והתיאולוגית – של השותף השלישי, של הקב"ה?
אנחנו נקרא לזה "רוחניות" ו"עצמיות". הרוחניות מתגלה באותה הנקודה שבה אברהם החליט לנתץ את הפסלים, ורגע לפני שהוא נתן לא-ל החדש שלו שֵם ודרך. היא מכריעה את הנקודה שבה הא-לוהות היא ריקה ואין סופית, לכן נוכחת ונשללת מכל הדברים. היא מחזיקה את התדר המשותף בין טרנסצנדנציה ואימננציה, משום שבאמת אין כל הבדל: הרגע הזה הקונקרטי וכל מה שיש בו הוא בעצמו נמשך לאין סוף. הוא איננו "ישות". ובכל זאת הוא אינטליגנטי ובעל תבונה לאין סוף. אין ל גבולות, ולכן הוא לא "הוא" או "שם" או "זה"; ובדיוק לכן הוא זהה גם איתנו. אם כן, הרוחב הזה, המהות של כל הדברים, הישות המשתרעת מלפני הבריאה ובתוכה ואחריה, שאינה מאויימת בסוף העולם ושכל הסיפור של העולם הוא סיפורה שלה – אתה הוא זה, בן האדם!
מיהו האדם שנברא בצלם אלוהים? זכר ונקבה: הא-ל והאלה, הדת והמיתוס, הכוליות וההתעלות, קיימים בכולנו. הם היסודות של התרבויות המגוונות שלנו, ושל הסיפור ההיסטורי שהביאנו עד הלום. וקיים בנו גם ה"שותף השלישי", שבראנו גם בצלם: נקודת ה"עצמי" הבלתי מחולקת, המתעלה מעל ההבדלים.
זאת הנקודה שבה קורית היצירתיות, ובה גם סוד האלמוות.
יצירתיות, משום שבחיבור הזה שבין הזכר לנקבה, בין האלוהות ולאדם נוצר הקסם, המומנט שבו האדם יכול ורשאי להביא את הממד הייחודי שלו, את ממד הפעולה וההתעלות והסוכנות, ולממש אותם ליצירה של צורות חדשות וחיים חדשים, שלא בניגוד או בדריסת-רגל כלפי היקום הקיים והטבע אלא כתוספת ברכה ובשירות לחיים. האדם הוא כמו כלי נגינה חדש או מנצח חדש בסימפוניה, שמסוגל לקחת את כל הסימפוניה ולהוסיף לה עוד גוונים מופלאים. והוא עושה את זה בחופש גמור, כבן בית; משום שהוא בעצמו נחלתו באלוהים. ויותר מכל, האדם הוא יוצר של עולמות, בכך שהוא יוצר של משמעות; כל מה שהיה קיים כאן כל הזמן ותפסנו את עצמנו כקורבן שלו, לא היה אלא יצירתנו-אנו. כמובן שמתוך גישה כזאת, נעדיף ליצור בצורה חיובית וברת-קיימא, מאשרת-חיים, מקדשת-חיים ולא בצורה של מוות.
ואלמוות – משום שהמהות והזהות האמיתית שלי אינם הגוף הזה הקם והחולף, ולא היקום הזה הנברא והמתכלה, אלא מי שיצר את כל זה, קיים בכל זה כל הזמן וקיים גם בכיבוי של זה – לשם אני שייך. כמובן שאין פירוש הדבר אדישות לגבי חיים ומוות, או חמיקה ממעגל הלידה והמוות; היצירה הזאת היא יצירת-פאר שלנו, יצירת-מופת, ויש בה חשיבות עליונה וכן לשימור של קדושת-החיים של כל נקודה בה. אולם כמו אנימטור הרכון על יצירתו, אנחנו דואגים לה מתוך רוגע וחישה של המעבר, משום שהבית האמיתי שלנו הוא בשום-צורה שאת כל הצורות מולדת.
במילים פשוטות יותר, הרוחניות היא הגישה הקובעת כי עולמות שמעבר לחומר אינם רק עניין של סמל, אמונה וסיפור; הם חלק מהמציאות האובייקטיבית, חלק מאותה המציאות שהמדע מסוגל לחקור אך בינתיים ממאן להיכנס לזה. היא ממקדת את הרוחניות שלה במצבי תודעה, יותר מאשר בסיפורים ודוגמות. מכיוון שמצבי התודעה המיסטיים קיימים ללא ספק, הם חלק מתמונות העולם המציאותית שלנו, וככל שהמדע ירבה לחקור ולהכיר את המדיטציה, הפסיכדליה, הרוחניות המיסטית וכו', ככה נתקרב לסגירת הפער.
ואולם, אני מאמין כי אנחנו צריכים את כל השלבים בהרמוניה בתרבות העתידית. אי אפשר לחיות רק לאור האובייקטיביות, לא זו החומרית וגם לא זו הטרנס-פרסונלית הרוחנית; יש צורך בתיווך של הסיפור, הטקס, המעשה החברתי והריתמוס. לכן הדגם החדש לעניות דעתי כולל את כל הרכיבים האלה – מיתוס, דת, חילון ורוחניות – ויצור ביניהם תשלובת גבוהה יותר, למרות שהם בעצמם בפערים זה מזה.
גם מדע הטבע החדש בעצמו יצמיח מיתוס חדש. כלומר, הבנה חדשה, רוחנית של המציאות, שתישען על ההבנה שלנו של קוונטים ויחסות ושדות וכו'. או-אז יהיה זה סוג חדש של קדושה, ששונה הן מהמיתוסים הקדומים והן מהסתמיות של המדע הנוכחי. הדבר לא נעשה, משום שהידע המדעי הוא קשה ואזוטרי ומתפתח כל הזמן, ודורש התמחות מפורטת לקצה-קצהו של פרט, ולכן לא יכלה להיווצר התמונה הגדולה. זהו פרויקט עבור ההוגים של הדור הבא של האנושות.
אין שום דבר הכרחי – מבחינה פילוסופית – ביחס החומרני והאינסטרומנטלי לטבע. הדומם הוא "חומר מת" רק אם אני כאדם בוחר להביט בו ככזה. אין בזה הבדל בין עלה של עץ לבין אטומים; וממילא הידע המדעי החדש אינו מכתיב תפיסת עולם מטריאליסטית נטולת רוח, אלא פשוט זוהי תפיסה נוחה עבור הניסוי. אם נבחר להסתכל גם על המציאות הבוטה אותה גילינו – קרי, חלקיקים אלמנטריים הנתונים בהיסבכות של סופר-פוזיציה של יחסיות, הנענים לחוקי אי הודאות – באופן דיאלוגי, אנימיסטי ופונה, אנחנו נתחיל ליצור את תפיסת העולם הרוחנית של העתיד. לא תהיה זו אלא נתינת משמעות ו"יציקת נשמה" בידע הקיים, שכרגע הולך ומצטבר; והיא תהיה אובייקטיבית ופיוטית כאחד, כמו שהיו בזמנו התורות על המיקרוקוסמוס או גרמי השמים עבור מי שיצרו אותם.
אולם כדי שיהיה המשך וקיום גם למסורות המקוריות, על מנת ליצור את אותה תרבות משולבת שאינה מוותרת על העבר כי אינה מעוניינת לזרוק את אוצרותיו ולבגוד בהוריו וגם לא למצוא את עצמה נטולת קואורדינטות, יש לפתח גישה יחסית של האמת המציאות וההתפתחות ההיסטורית. הווה אומר, העולם נגלה לפנינו שלבים שלבים. בשלב הקודם, שבו לא ידענו על גלילאו וניוטון, העולם הנגלה לפנינו התגלה בדיוק כפי שהוא ורעיונות כמו מיקרוקוסמוס או האלוהות של השמים היו הגיוניים – והיו נכונים. עם פתיחת הפרח, מתגלה לפנינו עולם חדש, והרעיונות הקודמים נראים כשקר; אולם הם אינם שקר אלא תואמים לתמונת מציאות מוקדמת. בהתאם לכך, מה שמתגלה לעינינו כעת כמציאות אובייקטיבית עשוי להיות רק חלק מתמונה אחרת, ואפילו שגוי ביחס אליה. ובודאי שכן הוא אם כל המציאות היא רק משחק של הבורא.
אולם בחרנו לשחק את המשחק הגדול והנהדר הזה, שבו אבק כוכבים וכדור מלא חיים ותרבויות אליליות ותרבויות דתיות ולבסוף האדם המגלה את עצמו, מורד ומפלח את חוקי הבריאה, נופל, ושוב קם, ומגלה את עצמו מחדש באלוהות היוצרת.
בואו נשתדל לא לפשל את זה.
