פני אלוהים ודיבור בורא - על השפה כמקרבת והקשר עם הבריאה
ישנו האין סוף, הממשות ההוויתית הקודמת לכל הכרה, והגודל הבלתי נתפס של הקוסמוס. האם ההכרה בהם מאיינת את האדם, מפוצצת את התודעה ומשאירה אותנו חסרי משמעות כגרגר?
זה נכון בחשיבה הדאיסטית אודות האלוהות. אולם היא רק צורת הכרה אחת, הנשענת על המודוס האובייקטיבי של ההכרה - הרואה כל דבר ככוחני, מצד חיצוניותו.
דרך ההכרה הסובייקטיבית היא גם כן צורת הכרה מובנית של התודעה האנושית, ולכן יש גם ממד לגיטימי כזה בהבנה האין סוף. כלומר, כסובייקטיביות מוחלטת, כהכרה, כנשמה, וממילא כסוכן מוסרי, שברא את העולם בדיבור, שהוויה כולה פנייה שלו ושהשפה האלוהית, שהיא התורה, היא צורתו.
אומרים לנו שדיבור הוא מפריד ומוסכך על הממשות, לפי הפער שבין מסומן למסמן, ולכן גם מונע השתמעות חד משמעית. אולם זהו רק פן חלקי מאוד מן השפה, שתכונתה העצמית היא הנהרה, הבהרה, התקשרות ויצירת משמעות.
הלשון היא שפת-הים שבין הנתפסות לבין הממשות והאפס, וככזו היא מרחב תפר ורקיע ששומר על נפרדות שני הצדדים והקשר שביניהם.
זאת כאחד מבחינה סמנטית ומוזיקלית - מבחינת ההוראה ההכרתית ומבחינת הצליל, המסמן, כשלעצמו. כך שהשפה היא קוד תודעתי פסיכו-מאגי מעצב ויוצר מציאות, ויש לה חיים משלה.
מכיוון שהעולם כולו הכרתי (עולם ללא הכרה גם אין בו חושים, אובייקטים או מדידות פיזיקליות), השפה היא ממש היוצרת.
ולא רק השפה האנושית המסוככת על הממשות האובייקטיבית האפתית - אלא האלוהות כשלעצמה פונה אלינו בשפה ויוצרת. עולם שנברא בדיבור ושהוא למעשה הדיבור ("בדבר ה' שמים נעשו"), קובע כי השפה קודמת לממשות הנתפסת בחושים.
לא רק בתרבות האנושית המסוככת על חברת דוברי השפה ויוצרת את עולמם דרך התייחסות משותפת לעולם התופעות שסביבם, על בסיס ערכי עומק תרבותיים. אלא גם בשפה האלוהית, שהמקרא הוא ביטוי שלה, התכווננות של האלוהות המכירה הנשמתית הפרסונלית והמוסרית כלפי הוויתה, ויצירה של עם-תרבות שבבסיס שפתו תרבותו וקיומו הגופני המשותף עומדת ההכרה בערך הדיבור, ההתקשרות, היושר והצדק.
הסבר וביאור למאמר הזה ניתנו בסרטון המצורף:
