יש רגע במהלך הריקוד האקסטטי, שבו קצב הגוף עובר את קצב המחשבה והתודעה משתחררת מהככות. הגוף ממשיך לנוע, וכל הרחבה נעה סביבך, ואיתך. אושר החיים אז מורגש ומוחשי, לא אושר מדבר זה או אחר אלא האושר המשכר של עצם היות ההוויה. ואז, כל מה שקורה. עליות ומורדות במוזיקה, היתקלויות ברקדנים אחרים, הכול מצטרף לשיר זמרה נפלא. הצער שהרגשת מהבוקר, או משחר לידתך. וכל מה שהעולם הזה עבר או עובר. אין – וגם יש – הבדל אז בין אלוהים לבין העצמי והעולם, הדואליות שבין הדואליות לנון-דואליות מתאפסת. אני לא "יוצא מעצמי" ונאבד בתהום האוקיינית הגדולה; אני עדיין פרט במחול, אבל אני יכול לראות את עצמי בו-בעת מחוץ לכך, בתודעה גדולה ומקיפה שמקיפה אותי ואת כל מה שקורה ואת כל התנועה בעולם/ברחבה. מקיפה זאת באהבה. הכול הוא טקס מקודש.
החניכה הרוחנית הראשונה שלי הייתה בשנות ישיבת ההסדר, באזור גיל 19, דרך כתבי הרמח"ל והראי"ה קוק. בטבילת אש שכלית ונשמתית, הם לימדו אותי שלכל דבר יש תכלית. וגם לעולם כולו יש תכלית. והתכלית היא טובה ומיטיבה. והכול הולך לאנשהו. ויש תוכנית מדויקת לכל הדברים. שאין בה שיבוש.
אך האם יש תכלית לחיים? הקושי איננו למצוא מהי התכלית הזאת, דברים רבים עשוים להיות תכלית – הטוב, הנתינה, הדיבקות, המורשת. הקושי הוא שמושג התכלית מפריכה את עצמה. מה המחיר שאנחנו משלמים על כך? התכלית תולה את ערכם של כל הדברים בייחסיותם לדבר אחד, לדבר אחר, שמחוצה להם. הם לעולם לא מגיעים אליו, שכן הם עצמם בהגדרתם בתור מה שהם הם רק משרתים עבורה. ולכן ערכם תמיד תלוי על בלימה. משמעות החיים מרוקנת את החיים עצמם מהתוכן, שהיה מצוי בהם בפשטות ובתמימות לפני שהתעוררה השאלה. ואם התכלית מושגת, לאן החיים חותרים אז? מה קורה ביום שאחרי ביאת המשיח? מהי התכלית של התכלית? מחשבת התכלית היא עקדה. היא היש השולל והמאיין את עצמו כדי לשאוף ולשרת ולהגיע אל מה שמעבר לו, אל מה שמחוץ להוויה כולה הניתנת להיעמד בסופים – אל מקור המשמעות, אוצר הקדושה. אולם המהלך נואל תמיד. היש נשאר בישותו, ולו מכיוון שהמהלך הזה התחיל תמיד ממנו. אין בדרך הזאת נחת, כי היא לא מחפשת נחת; אילו הייתה רוצה נחת, הייתה נשארת מלכתחילה בתודעת בת השש עשרה, ב-GIRLS JUST WANT TO HAVE FUN .
ובעצם, למה לא? מה חסר שם, בחיים השווים לעצמם וממשיכים את עצמם ללא שאלות עד המוות? משהו, מתישהו בישות חווה את הסתמיות כשסתמיות העומדת לשאלה, והתעורר בו אז הצורך – הדחף – הפחד – ההכרח – למצוא את עצמו ביותר מזה. ההתעוררות הזאת הוציאה אותו לזניקה שהפקיעה אותו ממקומו ושלחה אותו למסע ספירלי שנמשך עד היום הזה.
(אני כותב על הישות, אבל מי שצריך יודע שכוונתי היא אליך, יקירי, הכותב שורות אלה).
מה גרם לך לערער על עצם זכות קיומו של העולם העומד לפניך, לקלף בו שכבה אחר שכבה בעור שכבותיו ולקרוא באמוק אל האחר? מה גרם לך לדרוש להתעלות מעל כל בני גילך, להיות אחר?
ההיו אלה אימת המוות והדמיית חיי הנצח ששידדו אותך ממקומך? הפחד ממציאות סתמית, אבודה, שאינה-נראית היה קשה יותר מאימת המוות. שאני אסתיים ואתכלה – מילא. אבל שיהיה העולם בלתי נודע, בלתי נועד, בלי סיכום סופי או תובנה המביטה בו ומאשרת – הרגשת את זה כמו צניחה חופשית לתוך אוקיינוס של כאוס, שאין ממנו תקומה אחרי זה. העולם נשכח, נזנח על ידי אלוהים, ו"כל מה שקורה קורה". בצר לך פנית להכניס אותו למשבצות ולרובריקות מאוד מסוימות וסופיות. חנקת אותו בעניבה מעונבת, דרשת ממנו להיות סופי, כדי שיהיה מוכל ומובן ויפסיק עם זה. האין זה אירוני? מפחד הסופיות עשית אותו סופי. שצף החיים הגועש והרועש העולה על גדותיו המשתנה ללא הרף, הקפאת וסגרת לתוך סדר כדי שיפסיק לזוז ולמות ולקבל צורות. כל כך רצית לדעת, כי האמנת שרק אם תדע, אם לפחות יש מי שיודע, ואז אתה ראוי ובטוח בחיקו של אלוהים. אז יש אלוהים, אז הוא לא החליק לך ומת.
ואז באזור גיל 30 נפתחתי לאופציה האחרת.
מי שרקד הרבה ריקוד אקסטטי, יודע שלאט לאט התובנות שלו נכנסות אל תוך התהלכות החיים בעצמם. כמו ההנאה והפתיחה שבעצם התנועה, האושר חסר-הפשר של החיים כשלעצמם. או כמו הדרך להתייחס למוזיקה, שהיא לא תמיד נעימה לנו ולא תמיד מה שבחרנו בעצמנו, אבל אנחנו יכולים, מתוך בחירה, לבחור לרכב על הגלים. כמו גלשן הרוכב על גלי האוקיינוס, נתייחס אל החיים בתור מסע ספורט אקסטרים. מה שקורה לא קורה לי, לאישיות הפרטית והקונקרטית, כלומר הוא קורה לי, בודאי, אבל אני שחקן בהצגה שבה כל העולם במה וכולנו יוצרים הרמוניה משותפת.
הריקוד, התנועה, כמו המוזיקה או הסימפוניה, הן מטונימיה לעולם – אם נבחר לאמץ את הפרספקטיבה שלהן. את הפרספקטיבה שרואה את כל הפרטים כקיימים אך מתקיימים בתוך המיכל (הריק), שרואה אותם גם מחוץ להם ומסוגל לשמוע את השירה. כלומר, את הפרספקטיבה של אלוהים. נפלתי ברחוב ונפצעה לי הברך; זכיתי בלוטו במאה אלף שקל; ראיתי אישה מאכילה חתולים ולחייכתי לרגע. את כל אלו אני יכול לחוות מתוך השחקן, ה-dense, המציאות הקיימת המתקיימת הנגמרת איפה שהיא נגמרת --- או, מתוך הפרספקטיבה של המלחין, או הצופים, האולם שבתוכו זה מהדהד, כלומר, את כל אלו בתור יצירת אומנות של מוזיקה מופלאה וסתמית.
האם יש הבדל בין המיכל הריק המכיל את המאורעות לבין המאורעות בעצמם? כשלעצמו אין לו קיום, כי הוא אַין, ולכן הוא תמיד מתגלם בצורה. מבחינת הפרספקטיבה העליונה אין הבדל בין הפרספקטיבה העליונה לבין הפְּנים; המשחק הוא משחק רק במידה שיש בו שחקנים. כל דבר הוא גילום של המהות האחת שהיא המהות של עצם ה"יש ישנו", שמביע את עצמו בכל פעם בצורה חדשה ואחרת. אם התאהבת בו – האהבה היא שלך לנצח, ובכל המצבים. מבחינת הפרספקטיבה הפנימית, השוכחת את זה, הפרספקטיבה העליונה כלל אינה קיימת.
ובואו. זה הרבה יותר נפלא גם מזה. בקצוות הרחוקות של היקום הנוגע, גלקסיות מתרחבות, כוכבים מתים ונוצרים כל הזמן. זאת יצרה מופלאה, מופלאה, קדוש קדוש קדוש. ואין מי שיצפה בה. והיא סתמית לגמרי.
הבחירה התיאולוגית הזאת היא לראות את ההוויה כיצירה, ולא כבריאה. כלומר כמופע של גדולתו של אלוהים המופיע את עצמו בכל ריבוא גווניו, ללא תכלית נוספת מאשר עצם הפער. זאת בשונה מהפרספקטיבה התיאולוגית הקלסית, הרואה בריאה מכוונת, ועבור תכלית מכוונת.
ועדיין, לאן כל זה הולך? האם אפשר לחיות ללא כיוון, ללא מטרה, ללא היררכיות, משום ש"הכול קודש" והכול הוא חלק מהיש?צריך להבחין בין התודעה הסתמית לתודעה האקסטטית, למרות שהם נפגשים בקצה המעגל באותה הנקודה בדיוק. התודעה הסתמית-סתמית, זו שמעולם לא שאלה את השאלה, או שענתה עליה בשלילה; והתודעה הסתמית העליונה, שאינה צריכה יותר את השאלה בגלל שהכול כל-כך מלא.
ועדיין, איפה אלוהים פה? האם ניתן לחיות את החיים שלא כתודעת שירות?
יש רגע שקורה בריקוד האקסטטי, ששמור לי שחווה אותו ושקשה מאוד לתמלל. הוא מופיע גם ברגעי התעלות מיוחדת, אחרי לידה או שמחה גדולה, אולי גם אחרי טרגדיה, בטקס דתי כמו התוועדות חברים טובה ותחת חומרים פסיכואקטיביים. המקום שאומר שהמציאות בעצמה, בדיוק כמו שהיא, היא הדבר הגדול והמופלא ביותר. והעובדה שזה מתקיים בה פשוט כמו שהיא, זה הדבר הגדול והמופלא ביותר בתוך זה. וזה כל כך שונה מהתודעה היומיומית, זה ממש להיפך.
החיים הם טקס מקודש. אין בכך בכדי לומר שאין להם משמעות. להיפך, הכול עולה. כל הרגשות, כל הסיפורים, כל הדרמות, כל התנועות מהחיים האלה ומחיים אחרים ומהמוות. הכול עולה, הכול שירת קודש לאל הקדוש שלו דומיה תהילה.
יש משהו כל כך חשוב ברגעים האלה, כלומר בכל הרגשות והתנועות וההצלחות והשבירות, משהו כל כך יקר וחד-פעמי וקוסמי, שהן עולות למקום שעולות, משרתות דבר-מה גם אם לא יוצרות שינוי בשום מישור נראה לעין, עולות לפני מי שבלית ברירה ובבושת שפתיים אנחנו קוראים לו אלוהים.
והכול עולה ביחד. כל העולם הוא רק רגע אחד, נקודה אחת שעוברת מעבר לעצמה אל נקודה אחרת. אלוהים מתגבר על עצמו כדי ליצור את היותר-מאלוהים שהוא עולמנו השבור ברגע אחד של התעלות אינסופית.
ואז המוזיקה עוברת לשיר אחר. פתאום הבסים חוזרים, מביטים ארציים ואיטיים. ואתה חייב להמשיך גם עם זה.
אז לאן הכול הולך? לאן ההיסטוריה שואטת? האם היינו שואלים את אותו הדבר על יצירה אורקסטראלית? האם כל משמעותה טמונה רק בתו האחרון? התו האחרון הוא החתימה שלה אך גם הכליון. ברור שהמוזיקה היא תנועה, ולכן המשמעות לא עומדת בשום תו או אקורד לעצמו. הכול טמון רק בתנועה קדימה, בהעברה שכל מומנט מוזיקלי מעביר למומנט שאחריו. דרך זה נוצרת התנועה, האמירה, התפילה, הרגש. הכול חותר קדימה, כלומר (היינו אומרים), שהכול חותר אל הסוף. ולא היא; המנגינה מתנגנת רק כל עוד היא חותרת. היופי נוצר מהשאיפה הלאה מומנט-אחר-מומנט לקראת הסוף הזה, אך המשמעות נוצרת במתחים ובהתרות שבכל דרכי הביניים, ולא מההגעה לשם. ואם אתה רוקד, או מאזין קשוב, ומצליח לאבד את עצמך בתוך המנגינה (כלומר לא את עצמך כמובן אלא את הפער הביקורתי שבינך לבין התנועה הזה), אז גם תפיסת הזמן הזאת לא מתארת את זה אלא אתה קיים בהווה נצחי של תנועה, ברגע-ללא-רגע שאינו עמידה במקום אלא להפך תנועה רב-ממדית שעומדת במציאות משלה מחוץ לעולם או מעל העולם ומכנסת בתוכה את העולם.זוהי מיטונימיה לחיים האפשריים בעולם הזה.
והשיבוש?
מטפורת התזמורת מניחה מלחין. מישהו סידר טוב טוב את כל הדברים האלה מראש, מישהו כתב כל תו ותו בצורה שתתאים לכל האקורדים ודווקא לכן זו כזאת מנגינה שמימית. האם נוכל לומר אותו הדבר על היצירה הגדולה הזאת, ההוויה? האם בכך לא מופקע למעשה הטעם מכל קו המחשבה הזה? האם יש לפרטים – לבני האדם, לנגנים, לתווים, לבנדיטים – בחירה חופשית?
כאן עלינו לאחוז בתודעה פרדוקסלית, ולומר הן ולאו בדיבור אחד, מה שאין האוזן יכולה לשמוע ואין הפה יכול לדבר.
שהצרימה הקקפונית של אינספור סוכנים חופשיים שעושים כל אחד את השיבוש שלו, היא יוצרת איכשהו מנגינה הרמונית שכמו תוכננה מראש ודווקא כך.
אחרת, אלוהים לא היה מופתע לעולם. לא היה אפשר להפתיע את אלוהים, ובשביל מה לו לברוא עולם אם כן.
התודעה הדואליסטית אומרת, שכל דבר קיים כלשעצמו. התודעה הנון-דואלית רואה את כולנו כמו קמטים בוילון, הוילון מתנועע כאחד ואנחנו רק מתנוענעים בתוכו. הגופים – והנפשות והמוחות שלנו – הן לבושים על פני האחד/הריק, אבל רק תחפושות ולבושים; כמו יד אחת שכל אמצבעותיה מתנוענעות באחדות לאן שהגוף רוצה ללכת, כך כולנו ביחד מתנוענעים. הכול מדויק, כל דבר קורה בזמנו ובעיתו הנכונים עד קצה הדיוק האפשרי, וגם מה שנראה כשיבוש הוא חלק מן הגוף החכם היודע מה שהוא עושה. ואפשר להגיע מבחינה חווייתית להתוודעות של המקומות האלה.
אבל התודעה הפרדוקסלית אומרת הן ולאו בעת ובעונה אחת. אתה גם נצחיות שאין בה "אתה", וגם קיים ועומד-לבד ומת.סוד האחדות הנון-דואלית היה ידוע לחכמי יוון העתיקה כשם שהיה ידוע לחכמים ההודים, והוא סומל בדיוניסוס, אל המשתה והיין, הריקוד ומיסוס התודעה הנבדלת אל תוך האחדות. המוות שנולד מתוך החיים, שחוזרים ונולדים מחדש מתוך המוות בשרשרת אינסופית שאין לך אלא לקבל. ואולי להינות ממנה באקסטזה אם לרגע שתית לשוכרה והחלטת להצטרף אל הריקוד.
אבל בשלב מסוים עמד אדם בשם תֵסְפִּיס בתוך מעגל הרוקדים המחזורי וענה בחזרה לשירה שלהם. הוא לא הסכים לקבל את זה שהאדם מת חי מת חי ובסוף מת. גם אם זה בלתי נמנע, זאת טרגדיה, ואנחנו חייבים לפחות באופן סמלי להתקומם נגדה. כבני אדם. זוהי הולדת הטרגדיה והולדת התיאטרון, והולדת האינדיבידואליזם. הולדת התפיסה האולימפית האומרת שאין די בשלמות, יש לשאוף למושלמות, לתפס במעלה ההר בכל פעם יותר, כדי למות מות גיבורים ולהיות מונצח לנצח כפסל. כי אתה אדם, ולא גוש טבע ככל הגושים. אתה מתקומם נגד המוות, גם אם בסוף אתה מת.
התודעה הפרדוקסלית מבקשת את הגם-וגם; את המבט של אלוהים וגם את המבט של האדם. את האחדות ואת הנפרדות גם יחד. והיא אפשרית רק בדיאלוג ותנועה בין השניים, או ברגעים המאוד מיוחדים של הטרנס.
תודעה שמאנית איננה תודעה נון-דואלית, כי היא עוסקת בריפוי. כדי לעסוק בריפוי עליך לעסוק בכאב ולהכיר את מעמיקי הרגש ולראות בהן את הדרמה של החיים הרוחניים. זאת בניגוד לתודעת ההארה, שמבקשת להשתחרר מהדרמה ומהרגשות ומכל העולם ובכך למצוא מזור. ובכל זאת, שני הדברים מתקיימים ביחד, במציאות הרוחנית הממשית, ובתודעת הטרנס שאנחנו מנסים לתאר פה. ומה באשר לסבל? האם ניתן להחזיק בתודעה גבוהה כזאת, ולראות שיר הלל בכל חוויה וחוויה גם במעמקי הגיהנום? האם אפשר לשיר "אודך ה' כי אנפת בי" גם כשכל גופך בוער? אין לי תשובה פשוטה על כך, ואולי יש מקומות שבהם כבר אין שאלה ותשובה. אבל מספרים שהרב פרומן עשה את זה.
תודעת האחדות שאנחנו מתארים פה היא לא תודעה שנגרמת. מהרגע שנגעת בה, היא הולכת איתך, גם אם תשכח ממנה (ותשכח ממנה), מכיוון שכל דרגות התודעה הן חלק מהנון-דואליות, מהריק/אחדות שמגלמת את עצמה בכל צורה מכיוון שהיא בכל הצורות. כלומר, אם המסר הרוחני הוא שהמציאות עצמה, בכל מצב שבו היא תהיה, היא חלק מההוויה ולכן חלק מהיצירה האלוהית, אז גם השכחה היא כזאת. לא נעים לשכוח, אבל זה כבר פחות סולם שאפשר לעלות וליפול ממנו כמו בעבר. הגעת ליעד.
ובכל זאת, זה ממשיך ומתפתח באופן אינסופי. זה לא שאין מה לעשות; יש אינסוף מה לעשות, כל כך הרבה להביא ולהיטיב וליצור. ואפשר גם לא. אפשר גם לשבת על ערסל השמים ולהביט בגלגלי ההוויה מסתובבים. אבל מתוך הזדהות עם מקור ההוויה, וממילא עם היצירה ההוייתית בעצמה, הדחף הטבעי של הנשמה הוא להמשיך וליצור, ולהוסיף בעולם הזה אור, במה שתוכל מתוך כל כך הרבה האופנים האפשריים. אשר נפתחים בכל רגע בהווה הממשי השואט-קדימה והנצחי.
