לפעמים זה מרגיש כאילו שההכרה נפערת לשניים. כל הקואורדינטות ששימשו להגדיר ולהסביר ולברוא את העולם, כבר אינן שמישות ואינן משמשות אותנו לתאר את מה שקורה. גלות וגאולה, אמת ובדיה, מלאכותיות וטבע, אלוהים ועולם, מסתירות יותר ממה שהן מגלות. אנחנו זקוקים לשפה חדשה, אולי לשפה א-בינרית או פרדוקסלית שנעה בין הקצוות, ואולי לשתוק בדומיה-תהילה את מה שכבר אי אפשר לתארו.
התחושה היא של התבדרות, של כאוס. ההיסטוריה ממשיכה, אבל האם לכיוון כלשהו? היא חומקת לנו מבין השפתיים ואין לנו היכולת להגדיר אותה. ואני לא מתכוון רק למלחמה, אלא למכלול העולם שאנחנו חיים בו.
בעולם היהודי אנחנו בתקופה של פוסט-גאולה, כלומר הגאולה היהודית שפירושה שיבה של העם היהודי לחיים עצמאיים בציון התרחשה, אבל העולם שאחריה אינו עולם גאול. הוא עולם שממשיך להיות קשה וריאלי וקונפליקטואלי ושום מושגים של גלות, גאולה, עקבות או אתחלתא אינם ממצים אותו.
ובעולם הכללי, שינויים רבים שנראו לרבים עתידניים ואף אסכטולוגיים הם כבר מנת חלקנו ביומיום. אולם אנו כמו לא שמים לב וכאילו חיים עדיין בתוך העולם של ההיסטוריה המוכרת.
ובחוויה הרוחנית, העולם עובר התעלות מאוד דרמטית, אוטופית במובנים רבים, שקשה להגדיר במילים. התעלות שלוקחת אותנו אל מחוזות שמבער למה שהכרנו כאנושי וכצפוי.
*
אולם בתוך כך, פחד האלימות הוא מאוד ממשי. אנשים מאבדים בתים, קרובים, סביבות-מחייה שלמות, כביכול ללא הסבר. האיום הסביבתי מאיים על הריסה של בתי מגורים בסדר גודל פלנטרי, ואיזו הגות תציל אותנו מכך? עידן הפוסט-אמת אינו בדיחה: אנחנו חיים בתוך המבדים המבדרים והבלתי נפגשים שהמדיה מספקת לנו ושאנו מספקים לעצמנו דרך גלילה אינסופית ברשת, כמו מציאויות מקבילות על על-עולם רב-ממדי שבו כל אחד חי בתוך בועת מישור-עולם בלתי-חופפת משלו. אולם בבסיס המדמם של זה מאוימים תנאי החיים הבסיסיים ביותר. הטכנולוגיה המתקדמת בקצב שאי אפשר לעקוב אחריו חודרת עד לאושיות הרקמה הבסיסית של ההוויה, הטבע והאנושיות, ומחדירה גם לשם את השנאי של הוירטואלי והמתכתי.
*
ובעיקר, הדאגה מה כל השינויים האלה עושים לתודעה הקולקטיבית, איפה הם שמים את מוחו ורוחו של האדם המצוי. ההשפעה שלהם היא רחבת-ממדים, אבל בתוך כך כולנו נעשים שטחיים יותר, קצרי-מזג, עסוקים יותר בשטויות שיש למדיה להציע, מרכינים את הראש וטומנים אותו בתוך עולמות הבדיה והבידור שיש למרשתת להציע. ובמקביל, בודדים יותר בתוך בועות הפילטר, מקטובים יותר, קשובים יותר לסיסמאות שטחיות, חד-ממדיות ונחרצות, שונאים יותר ושנואים יותר ומפוחדים. מה יוכל למשוך אותנו החוצה והלאה מהמצב הזה, אל עולם אנושי, שפוי ועמוק?
*
ואיפה נמצא אלוהים בתוך המצב הזה? יש שיאמרו שהוא גם כן רק חלק ממבדה, המצאה אחת בסיפורים אחדים מני רבים. אבל מה עם אלוהים האמיתי, המוחלט, שמסובב את האטמוספרה ושהוא הסיבה להיסטוריה ולכל מה שקורה? מה שלומו? מה אצלו איתו? אם נעז לשאול שאלה משונה שכזאת, ייתכן שגם ניכרה אוזניים לתשובה.
אלוהים עובר התעלות. בכך אני בטוח כבר שנים רבות, ובפרט מאז תקופת הקורונה. הרגשתי זאת בודאות המיוחדת השמורה לידיעות מעין אלה. האלוהות הישנה, הלכודה בשפה של ברית וחובות ועול, משתחררת מלבושיה, ועוברת לתדרים גבוהים יותר של אהבה, איפשור, בריאה, אמונה וחופש. על האמונה הזאת נאבקתי והקדשתי לה את חיי ואמרתי לחבר אותה עם המסורת הקיימת, לטובת ההתעלות.
מאותה התקופה ואילך הכרתי שני נתיבים רוחניים בשמים שלי. הראשון, נתיב היהדות המושרשת והקיימת, ההתגלות הנצחית שראשיתה בסיני ושנמשכת עד ימים אלה, עם המשקל שלה והכובד והקושי שלה ועם הדיוק שלה והטהרה שלה והמשמעות האדירה שהיא נותנת. והשני, נתיב ההארה, החדשה, החופשייה, החיובית, המתעלה, המטהרת והמחבקת.
אבל מאז האלוהות המשיכה בדרכה ומלחמת חרבות ברזל היכתה בהיסטוריה. והרגשתי שכבר אסור בכלל לשאת על הלשון מילים כמו שלום וחופש. כלומר, אפשר עדיין להגיד אותן, אבל כבר אין בהן תוקף. הן אינן יכולות להתקיים במציאות, וממילא גם לא באמת. ההתגלות החדשה הזאת עמדה לפתע אילמת.
כשאני מתבונן בפני האלוהות המתגלים בעת כתיבת מילים אלו, אני רואה תהום פעורה וגדולה מאוד, מעין חלל פנוי עגול ומתרחב, רוטט ברעש סטטי במתח שבין קצוותיו, בלתי ניתן לפשר במילים הישנות, ובליבו רוטט.
התהום הזאת קובעת כי כל סיפור אנושי הוא שקר. וכל שקר שכזה יוצר לחץ מיותר ועודף. גם הסיפור הדתי העמוק ביותר, של התורה והמצוות, וגם הסיפור הדתי הגבוה ביותר, של האלוהות האוהבת של ההתעלות, הם סיפורים בלבד, היטלים על המוחלט. ולכן מנוגדים לחופש.
אולם מה אפשר לעשות עם התהום הזאת? איך אפשר לתת בו פנים אנושיות, או להמשיך עם חיי אנוש מבורכים מול כזאת אלוהות?
*
כשפרצה המלחמה, רציתי תשובות. הרגשתי שהתשובות שלי יבואו מהאדמה, כלומר מאדמת ארץ ישראל, והקדשתי זמן להקשיב לה ולהרגיש את המסר. מה שהיא אמרה לי היה די מפתיע. היא סיפרה שהיא צמאה לדם, ולָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. מסר שאני עדיין מסרב להבין במילואו. היא אמרה לי שהמלחמה פה היא על הנאמנות לארץ ישראל, ששני עמים נלחמים עליה ושניהם שייכים לה באמת, אבל רק אחד מהם אל הלב.
לעייננו, היא אמרה לי שהתובנות הגבוהות שחוויתי בזמן הקורונה, השחרור של האנושיות מהשפה התרבותית והדתית הישנה הכובלת אל מחוזות של חופש ואושר והיכרות חדשה עם הבורא, תובנות אלו אינן יכולות להישאר נחלתם של מעטים והִיפִּים בלבד. הן אינן יכולות להישאר רק בגובה ובעושר ובמי שיכול לאפשר לעצמו גובה ועושר כאלה, אלא צריכות לחדור עד לשורש האנושיות באשר היא, לנמוכים, לתשתית, כולל קשיי היום הבנאליים והרציונליים וכן האלימים. לכן היא משנה צורה, וחודרת לעומק.
*
רוב המלחמה שתקתי. לא רציתי לכתוב על שום דבר שקשור אליה וגם נמנעתי מלהרגיש, לא עקבתי אחרי החדשות כי זה היה מדי מציף וחודר וטרחני ואלים. כך שהמלחמה הזאת לא עברה עליי מהבחינה האישית. בהוקרת תודה, אני לא מכיר ממעגל ראשון אדם שנפגע ממנה, ואני פטור בשל סיבות רפואיות משירות במילואים. ככה נשארתי רוב הזמן בנבואה הישנה, בנבואת הקלילות והרוחב והאהבה של תקופת הקורונה, בעוד שהמציאות וההיסטוריוסופיה נעות אל שלב חדש בגאולה, אל שלב חדש בשינוי ובטירוף, שלא הסכנתי להפנים ושלכן גם לא יכולתי להכיל.
הפרישה הזאת התחילה כשהעזתי להציץ אל הצד השני, ולהקשיב לקולות – שהיו מעטים יותר בימים הראשונים ההם של המלחמה – ששואלים גם על הסבל של הצד השני. העליתי שאלות שחבריי הישראליים לא יכלו להכיל. לפחות לא באופן שבו אני שאלתי. והבנתי שאני מוכנס אל תוך נייטרליות, אל תוך הסתלקות, בדממה שבה אין לי דרך ליצור יחס עם הדבר שקורה ובודאי שלא שום יכולת ליצור לגביו תפיסה כלשהי ולהגיד.
*
המציאות הזאת מפוצצת את התודעה. ברור שצריכים להגיב בכוח, לפעול באלימות ולשטח את עזה, וברור גם שהסבל בצד השני הוא ממשי. קל להיתפס למונחים של צדק, של טובים ורעים. אבל אם נניח לשאלת הצדק (מי צודק, מה מוצדק), יש פה שתי אמיתיות שאינן יכולות להתיישב זו עם זו וששתיהן אמיתיות ושהאקוטיות שלהן דוחקת עד לרמה הכי מדממת וממשית של החיים. איך אפשר להכיל דבר כזה?
כאן מתגלה התהום של אלוהים: כשאנחנו מחזיקים במציאות על כל צדדיה הסותרים, ולא יוצרים סיפור, כי אין סיפור שיכול להחזיק, ורק נשארים עם הקיים, מבלי ההגנה של היכולת לחוות לגביו דעה. כמו שאמר הרב שג"ר על הפוסט-מודרנה בכללותה, העולם עובר כעת לאפשרות להכיל עולמות שונים, ואפילו עולמות סותרים ומנוגדים, בעת ובעונה אחת ומבלי הצורך או היכולת להכריע ביניהם, באחדות פרדקוסלית. אחדות הניגודים או נשיאת-ההפכים היא סימן ההיכר של הכוח האלוהי. היא סימן ספרותי מובהק של הנבואה המקראית, "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי". והיא הופכת כעת לנחלת התודעה האנושית.
אולם זאת בדיוק בנקודה הקשה הזאת שבה התודעה האנושית צריכה להתגבר על הפרספקטיבה ה'אנושית' שלה, כלומר על ההזדהות עם סיפור מסוים או עם צד מסוים ואיתו בלבד, ומתעלה אל תודעה שמעבר לניגודים. תודעה שמגיעה עם היכולת לראות יחסיות ומורכבת ואת המציאות המרובדת המורכבת ממדים שונים במינונים שונים.
אצלנו המהפך הזה מגיע דרך חוויית התהום, דרך אחיזה בשתי קצוות בלתי אפשריים, כשלמעשה למען האמת אין בכלל נקודת אחיזה כלשהי. או-אז ייתכן שכל מה שיישאר הוא הקרקע שמתחת לרגליים, מבלי תפיסה, בככות של המציאות הממשית. ייתכן שאז נשמע מחדש ובנימה אחרת את קולו של אלוהים.
*
עלינו להתעקש על האנושיות, גם בתקופה לא-אנושית או בתר-אנושית כמו שלנו. זוהי הדרך שלנו להביא גם את הקב"ה להתגלות אלינו במידת אדם, בשפה ובמשמעות מדודים, באורח אצילות. אנחנו קרואים להיות ביחד, "להיות עם". גם בתוך תקופה של שבר, של בלתי-אפשרויות ושל קצוות, אנחנו נקראים לומר "הנני". להישאר בתוך השדה האחדותי, ולא לעזוב ידיים, לא את יד ימין ולא את יד שמאל. לא להיפרד ולא להתנתק. במילים פשוטות, אנחנו רוצים להישאר מחוברים לקרובים שלנו, לאהובים שלנו, לחברה שלנו ובמידת האפשר גם לאנושות שלנו; לא רק דרך דעות אלא דרך הצלם-אלוהים המשותף, ודרך הפשטות האנושית והלב הפועם, וגם כשקשה. ולפני הכול, להישאר מחוברים לעצמנו, ולא ליצור בתוכנו פיצול, דחייה, הסתרה, הסוואה או דחיקה של חלקים שונים. מתוך אחיזת הידיים הזאת בקצוות השונים תוך חיוב של הלב, אנחנו מחברים גם אותך, אבינו מלכנו, אלוהים.
*
אנחנו קוראים אל אלוהים לדבר איתנו בלשון בני אדם, גם עכשיו. גם אם המילים שהוא מתגלה דרכן עכשיו אינן קיימות בשפה הזו עדיין. אנחנו מבקשים להמשיך את הקו של האור והמודעות אל תוך מצבנו, ולהביא אל תוכו סדר ותיקון. אנחנו מבקשים שלא תזנח את בריאתך. אנחנו מבקשים שפה שאינה רק שפת הכאוס, שפה שתביא לעולם ברכה ולא רק חרדה ופחד, שתיתן לנו פיתחון פה ובעלות עצמית ונינוחה בתוך כל מה שיבוא.
כאן אני פונה לנחמה בתפיסת הדתיות, אפנה לקריאה מסוימת של תורת הקבלה.
לפי קריאה זו, האלוהות בוקעת מתוך התהום הזאת של האין סוף; אולם היא מותקנת וממותקת ועוברת להופיע בפני אדם, בפרצופים הקדושים, במשהו שאכן ניתן להכיל, לטעום ולהבין, ולקדש את חיינו.
אין הדבר תלוי אלא בנו. אנחנו בני האדם, יצירי השפה, ביחד עם האלוהות הפונה והמבקש, מסוגלים לעבד מתוך תהום הממשות גם גילופים ניתנים לפיענוח, נותני חיים, נושאי משמעות.
בכוחם של הדיבור והריטואל, ההבדלה וההקשר, להתקין ולקשט את התהום הקדמונית לכלל דמות אדם, המתגלה בעולם הספירות הקדושות של האצילות.
אנו בעצמנו הדבר. אלוהים אינו רק מחשב יודע-כול שיושב בשמים ושתיכנת על כל התוכנית מראש. אלוהים הוא כלל הכוחות וכלל החיים, והוא עצמו עובר דרך כל השלבים; דרך ההתגלות הגולמית הראשונית החיונית הכאוטית והנשברת, ודרך התגלות השניה האתית והסימבולית האוספת אותה, מאחה אותה ומחברת אותה לסדר ולפשר. אנחנו בני האדם רק הקצה העכשווי של אותה ההתהלכות בעצמה, מייצגים את הרצון הטוב לבריאה ולסדר וכוללים בתוכנו גם את הטבע והתהו הקודם.
*
אפשר לקרוא כך גם במקרא. הבריאה הראשונית, "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", מכונה במדרש "מאמר סתום". וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. "בריאה" הראשונית לא נעשית אם כן בדיבור, אלא היא אמירה סתומה. אין בה אותיות, אלא חושך. והיא רוחשת פוטנציאל קמאי, כמו בהסברו של הרמב"ן ל"תהו" בתור נקודה ראשונית לא ממומשת הכוללת את הכול באופן ראשוני ורוחני. יש שם ארץ, ממשות נוקשה וככות, אך הכול מלא במים של יצריות וחיוניות.
ומתוך כך מגיח הדיבור, ויוצר בעולם את הריטואל – את הסדר, את הקוסמוס, את האור המובחן מהחושך, שבאורו נראה אור.
בסיפור המעשה של בראשית, העולם לא נותר במאמר הסתום ובחושך; הוא צומח אל איכלוס הארץ, ואל האדם השלם העשוי בצלם אלוהים, ובסופו ובשיאו אל יום השביעי, שבו הבריאה הושלמה והגיעה למנוחתה האלוהית.
הטקס הדתי, באופן מהופך, משתף אותנו יצורי האנוש בטקס הבריאה וביצירת הסדר, וכמו כן הוא גם משיב את אותו הסדר אל מקורו במיסתורין, בלא-נאמר ובממשי הככותי של החומר שלפני ההסמלה, ברטט ההוויה כשלעצמה ובסוד. וכך חוזר חלילה, הנגלה מתוך הנסתר ובחזרה אל הנסתר, כמו בנשימה מחזורית דרך שערי הפה או החוטם, הוילון והפורטל.
אך מה קורה בעולם כשלנו, ששכח את הריטואל? שממשיך לדבר מילים רבות ולכתוב אבל אין בו אותה הרגישות אל התפר, אל המיסתורין, אל כוחן של המילים, אל הסדר ואל הסוד?
הרי יסוד מוסד בכל דת ומיסתורין הוא שבקדושה אין רק לגעת, על הקדושה יש גם לשמור. איפה נמצאים השערים ונקודות-המנחת של הסדר הקוסמי, של הנשימה האלוהית, עתה, כשבתי המקדש כבר חרבו?
אנחנו נקראים לייצר עבורם בגופנו, במעשינו ובמלאכה המחשבתית שלנו מיתוסים חדשים.
*
ובסופו של דבר, התהום אינו אלא שֵם נוסף, כינוי נוסף במכלול הפנים והגילויים של האלוהי. הוא הרִיק השבתי, הטוהר של החלל הפנוי, הוד הקרח הנורא, המקום – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". הוא החלל הנפער בין הקטבים וההפכים, שנותן מקום לקוסמוס ולסדר להתחולל בתוכו. טוב להכיר את העליון הטהור הזה, כשם שטוב להכיר את צירופי הבריאה והטוב האפשריים בתוך רחמו.
התהום מאיימת על הגילויים המקומיים, בין אם אלו גילויי הדת, האנושיות, האהבה הקוסמית וכו', בגלותו כי כל אלו הם מבדה ואשליה ובועת-עולם בלבד, והאמת שתמיד הייתה ותמיד תהיה היא הרִיק הקדמוני, שניתן לדבר עליו רק בתוארי השלילה. אבל בה במידה, התהום הזאת מזככת, ומטהרת מהישות העודפת של היש. בלשון הזוהר, היא "טהירו עילאה" – הטוהר שנמצא דווקא בריקות של החלל שפונה ושהתפנה. אנחנו יכולים לשוב אחר כך לכל גילויי הדת והאנושיות והאהבה, ואדרבה חייבים לעשות את זה, אבל בצורה קצת יותר מפוקחת ועם חופש.
התחלנו מתיאור קטסטרופלי וקודר של ההתאפסות של האחיזה והתפיסה. אולם אם מרפים לתוכו, מסכימים לו ומקבלים אותו ככזה, כאחד מגילוייה של הוויה ושל אלוהים, וכשמשהו שאינו שולל באופן גורף גם את התופעות והחיים אלא מטהר ומאפשר אותם ממקום אחר, אזי התהום אינה רק הצד האפל של ההתעלות אלא חלק ממנה ממש. ואף על פי כן, התהום גם איננה סוף הסיפור; ההתעלות עולה אל מעבר לה, אל הממשות שבעצמוּת האלוהית הכוללת-כול, ומעבר לכל תיאור.
זוהי מקצת מן ההתעלות התפיסתית שחוויתי בחיי, מהדת אל האהבה, ומהאהבה אל הריק, ועוד הלאה. היא משקפת, אולי, את ההתעלות התודעתית הקורית בכלל בעולמות, ואת שינוי היחסים והתהליך הפנימי הדימני של האלוהות, לקראת העולם העתידי.
