האנושות חיה בתוך סיפוריה. אך האם סיפורים אלה מובילים למוות או לחיים, ליאוש או לתיקון? ומה התפקיד של ההתגלות האלוהית בתוך עולם שרווי בתפיסות ודימויים?
לאורך ולרוחב הזמן והתרבויות, אותם סמלי יסוד חוזרים, למרות ההבדלים הרבים ביניהם. סמלי יסוד אלו הן תבניות מחשבה שדרכן האנושות ניגשת אל העולם. ערכן אינו פחות מזה של חשיבה מדעית או רציונלית בכל הקשור להבנת העולם שמסביבנו. להפך, הם מהווים נתיבים בסיסיים וקדמונים המערבים מפגש עם ה'חוץ' יחד עם דמיון ורגש, וקשה עד מאוד לחמוק מהם.
החשיבה המיתית מספקת לנו את הארכיטיפים היסודיים של החשיבה.
האדם אינו חי בתוך העולם, אלא הוא חי בתוך סיפור על העולם. כיצורי אנוש יש לנו צורך כמעט נוירולוגי לספר. הסיפור יוצר ריבוד-על על המציאות, מסביר לנו את מקומנו בתוכה וקובע את המסננת שדרכה נראה אותה ושדרכה נבין את משמעותן של 'עובדות' ואירועים. לסיפורים כוח מניע נפשי וחברתי עצום הרבה מעבר לכוחה של עובדה יבשה. הסיפורים הבסיסיים הם המיתיים, אולם לסיפורים חיים משל עצמם; מפעם לפעם מופיע משהו חדש, והסיפורים משנים את תוכנם ומצבם. כך, למשל, בנצרות: האינקרנציה, השילוש, הסבל על הצלב, התחיה והביאה השניה מעבר להיותם עיקרי אמונה הם גם סמלים חזקים שהתפרשו שוב ושוב במסגרת ההיסטוריה והניעו אנשים לפעולה.
תורת משה שהיא תורה מן השמים ידעה להתנסח מלכתחילה כסיפור. סיפור זה הוא סיפורו של האדם הנאבק על גורלו המוסרי. האנושיות מתבררת מתוך הסיפור. בהתאם למוטיב העיגולים והיושר, התורה אינה כ"כ מחדשת אלמנטים סיפוריים שלאר היו לפניה כמו שהיא עושה שימוש בחומרים הקיימים ומציבה אותם בתוך סדר אחר, תיקוני.
בהקדמה לספר 'סיפורי מעשיות' אומר ר' נחמן מברסלב:
לאור זאת ניתן לומר שהתורה לא באה לחדש הסתכלות יש-מאין, אלא ליצור תיקון ועריכה בסיפורים ובדמיונות שמספרת לעצמה האנושות. היא לוקחת את החומרים הקיימים של המזרח הקדום, (אולי – מי יודע – סיפורים שסיפרו לעצמם התרבויות הקדמות במשך אלפי שנה), ומתוכם ממיינת, מדחיקה, משמרת, מעלה על נס ומשנה משמעות כדי להתאים להקשר החדש.
כך המקרא, כך ר' נחמן וכך גם בתעשיית הקולנוע המודרנית, הוליווד – מי ששולט בדמיון של האנשים שולט בתרבות, בעתיד, במשמעות ובאנושות. אולם סיפורים חדשים לגמרי כמעט שאינם בנמצא; כולנו בוחשים באותה קדירת השראה גדולה, לוקחים סיפורים מן הקיים ומשנים אותם ומשיבים לקדרה המשותפת, כפי משלו של גר"ר טולקין. כך בסרטיהם הגדולים הראשונים עשו דיסני את העבודה שמתאר ר' נחמן, לקחו סיפורי מעשיות עממיים וסיפרו אותם אחרת, בהתאם לסט ערכים חדש, ועיצבו בהתאם להם את התשוקות, הציפיות, הגישה לנשגב והגישה למציאות של דור או של דורות. אלו לאו דווקא הערכים בתכלית הסיום והשלמות שלהם, ולכן מתוך כך עוד ממשיך התיקון.
בקבלת האר"י מתוארת יציאת היושר מן העיגולים. האור האלוהי מופיע בתוך החלל הפנוי ראשית כול בצורת עיגול בתוך עיגול, כגדלי בצלים. לאחר מכן מופיע עליהם ומתוכם אור היושר, שהוא האור המחולק לשלושה קווים, המתואר כ"אדם ישר" וכדמות אדם.
בהקבלה לכך, בסיפור התורה האדם מגיע אחרון למעשה בראשית, וגם במדע המודרני האדם החושב הוא יצור של ה"דקה" האחרונה בשעון הזמן העולמי. מגיח מתוך הטבע הקמאי החייתי ובאחריתו, והוא הנותן לו את חותמו
אולם מכיוון שהקו מופיע מתוך הרשימו והיושר מתוך העיגולים והתיקון מתוך השבירה הקדמונית, התהו ממשיך ומפעפע בבסיסו. הוא עשוי תמיד לחזור אליהם, מכיוון שאינו אלא חיטוב ותיפאור של אותם המרכיבים בעצמם, וממד ה"תהו" היסודי, הנוזלי הלא-מוגדר והלא-מסוים, עומד בתשתיתו. זוהי "רוח צפון" שלא סיים הקב"ה לבוראה (לפי מדרש פרקי דרבי לאליעזר), עד שיבוא התיקון המשיחי האמיתי והשלם.
ה'תהו' הוא התהו-ובהו הקדמוני של אפס הבריאה, החלל הפנוי, התהום הקדמונית, המגולמת במיתוס הבבלי של תיאמת, האלה הדרקונית העתיקה שהובסה על ידי האלים החדשים ושעל גבה הם יצרו את הבריאה. אל תוכו נרקעת הארץ המיושבת והיבשה, ההגיון, הסדר, הבריאה.
בעיגול חוזר וקטן יותר, ה'תהו' הוא גם העולם הטבעי והחייתי, על כל פראותו וגסותו, וגם על יופיו – שהוא יופי אילם והומם; שאל תוכו נוצר האדם, המדבר, האמפתי, הביתי.
ושוב, הוא המיתוס, החשיבה המיתית המתאפיינת בטרגדיה של מוות וחיים חוזרים ונשנים, של עולם-אדם המעורבב עם עולם-חיה ועולם-אלים; שאל תוכו מפציעה התורה כעמוד של אור, ומלמדת את האדם את דרך האדם השלם, הבוחר, הזולתני, המתהלך עם אלוהים.
חוקרים מתארים את יציאת המקרא מתוך המיתוס כיציאה שיש בה שימור ושינוי. שימור – כשם שהיושר בוקע מתוך העיגולים – משום שהמקרא משמר חומרים מסיפורים ומקבצי חוק שונים מהמזרח הקדום, ושינוי – משום שהוא עושה בהם אדפטציה מכוונת מתוך ואל תוך תפיסתו ועולמו החדשים. עולם של א-ל עליון מופשט מצורכי הגוף העומד מעל ושולט בכל כוחות הטבע והאלילים, המצווה מתוך עמדת הנבדלות שלו את האדם ביחס מוסרי קדושתי בצו עליון.
התודעה המיתית תוארה כתפיסה מעגלית של הזמן ושל ההוויה, מוות שעוקב אחרי חיים העוקבים אחרי מוות, וממילא המתים והחיים שרויים יחדיו. אין זמן היסטורי ממשי, ומכאן שאין משמעות ברת-שינוי למאורעות. הוא מסומן בסמל הראשוני של "לויתן נחש בריח" (ישעיהו כז, א), האורובורוס: הנחש האוכל את זנבו, הסמל לעולם המיתוס בכללותו. זהו הנחש שהקב"ה רצץ את ראשו על הים (ע"פ תהילים עד, יג), בהבקעה של התודעה התורנית, תודעת שם הוי"ה, הא-ל הנעלם המצוי "מעבר" ל"טבע" אשר נותן מקום למוסריות ולאדם.
לדוגמה, התודעה המיתית קובעת ערבוב של עולם החיים ועולם המתים, ואילו התורה מציבה איסור לדרוש אל המתים, קובעת לזה תחום לעצמו ולזה תחום לעצמו, ובכך מאפשרת לאדם לפרוח בעולם הנגלה, ארצות החיים.
בהתאם לכך תוארה הבקיעה של התודעה המקראית כגילויו של רעיון ההיסטוריה והזמן הקווי.
ואכן, לא בכדי ממד הזמן שיש לו ראשית וממילא אחרית וכיווניות הושם ממש במילים הפותחות את התורה: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א).
אולם אין באמת עסקנו עם זמן קווי השולל את המעגליות ומנגד לה, כשם שאין ענייננו בהתכחשות לחיה ע"מ לברוא את האדם או בשבירה של המיתוס לצורך מונותאיזם טהור. הרכיבים של המיתוס חוזרים ומופיעים בהבלעה בתוך העולם החדש היוצר המקראי, כמו שהבליטו חוקרי המקרא. הזמן המעגלי המחזורי הוא הבסיס של הזמן הקווי המתקדם, בדומה למתואר ב"עץ חיים" לגבי קשר העיגולים והיושר, ולכן ענייננו בזמן ספירלי, כמו רצף שקפים המונחים זה על זה וחוזרים אל אותו הסיפור בכל פעם בצורה מעט שונה ויותר מתוקנת.
סיפור נוח חוזר לסיפור גן עדן, אבל אחרת. משה ויתרו הם שוב קין והבל, ואמנון ותמר הם שוב יהודה ותמר המבררים את המלוכה, אולם בהקשר אחר. "בכל פעם מנהיג הקב"ה את עולמו יפה יותר", כפי שאומר ר' נחמן מברסלב.
תפיסה זו מפקיעה את המשיחיות, תולדה המחויבת כמעט של תודעת הזמן הקווי, מהעול של "סוף הסיפור". בעולם, בשונה מהספרות, אין באמת סופים, הזמן ממשיך להתגלגל לו והציפייה להכרעה, לרגע דרמטי שאליו כל המשמעות מכונסת, שמבהיר את כל האירועים עד אליו ושגם מתעלה מעליהם ומפקיע את עצמו מהם, ברגע מסומן וסופי בזמן, היא כר למפך נפש.
לעומת זאת, בהשראת קבלת האר"י המשיחיות אינה אלא תיקון מתמשך, "תיקון הפרצוף" שמשמעותו סידור הממדים שבבריאה (הגשמיים והרוחניים) בסדר נאות והגון, סדר אשר מאפשר את ההבלטה של הפנים האנושיות, עם העקבה של האין סוף הניבטת מהפנים דווקא, הארת הפנים שהיא גילוי הנשמה. הגאולה האמיתית והשלמה וחיי הנצחיות הכרוכים בה אינה אלא השלמה של תהליך זה.
העולם כולו הוא כלי אחד שבהתחבר כל חלקיו זה אם זה בצורה שלמה ונאותה יכול להיות היכל למלך, להכיל ולשקף את היחוד האלוקי. כך כותבים הרמח"ל וה'שפת אמת'. וכלי זה הולך ונעשה לאט לאט.
אולם מהי המשמעות של אותה "אנושיות", של היות האדם אדם?
כאן נפרדו הדרכים. כשם שבמעשה בראשית יש שני גילויי פנים, "חושך על פני תהום" ו"רוח אלוהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, א). עשיו ירש את בגדיו של אדם הראשון, ויעקב ירש את זיוו (מדרש רבה).
האדם הוא ה'מעבר'; מעבר לטבע, מעבר למובן מאליו. אולם לאן לוקח אותנו מעבר זה? מחד גיסא הוא ממד העודפות, ה"מאוד", שבבריאה, זה שמסוגל לקחת כל עיקרון טבעי ולמשוך אותו הלאה עד אין סוף (אד"ם אותיות מא"ד). וכמו שנאמר, "והנה טוב מאוד – זה מלאך המוות" (מדרש בראשית רבה). זהו האדם בבחינת מלכות אדום, שהולכת וכובשת ורודה הכול תחת רגליה ואין לה מעצור.
מאידך, האדם כ'מעבר' הוא גם היכולת לחרוג מן העצמי, ולראות את פני הזולת והאחר כראות פני אלוהים (ע"פ בראשית לג, י).
זהו יסוד המשפחה, השבט, והמלכות האוניברסלית שלעתיד לבוא; היכולת לאמפתיה ולהרגשת הזולת, וליצירת חיבור נכון איתו, שהוא עיקר התיקון. "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד, לא), "למה נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו, וכל אבריו מרגישים כך הן ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין”" (מדרש ויקרא רבה ה, א).
זוהי היכולת האמפתית, שהיא ה'התכללות' של הספירות זו בזו (חסד שבגבורה, גבורה שבחסד וכו'), היכולת להתחשב עם הזולת, להתנהל ביחד במערכת שלמה ולהכיל משהו מאופיו בתוכי, שהוא עיקר תיקון הפרצוף לפי קבלת האר"י.
אדם זה מסוגל גם, כמו יעקב אבינו, "לשרות" ולהיאבק עם אלוהים ועם הכוחות הגבוהים שבטבע, שהם יסוד המיתוס, משום שהוא מחובר לאלוהי ההוויה, אל האין סוף שמעבר שנותן לו את צביונו כאדם.
האלוהים שאין לו גוף ולא דמות הגוף, אינו בא לידי ביטוי באף חפץ חומרי, גילום או פסל. גם לא ב"בן האלוהים" הנולד מן בתולה, או שירד מן השמים. במה אפוא הוא מתבטא ומתגלם? ב"צלם אלוהים" שבאדם. ככל שהעולם מנוהל ומאורגן לפי תיקון הפרצוף, בחיבור נכון ובהארה, הפנים האלוקיות נוצרות כביכול ומתגלות בתוך הבריאה.
אילו הייתה התודעה קווית בלבד, לא היה מקום לנסיגות ולא היה פשר למשברים. במצב כזה, כל סטייה מקו ההתעלות המוחלט מראש הייתה בגדר שבר קונספטואלי, שאין ממנו תקומה.
מאידך, אם התודעה הייתה מעגלית בלבד היינו לכודים בתוך מעגלי הבריאה וההרס, "פשוט משום שככה זה", ולא היה כל מקום לתקווה ולנצחיות.
אולם במעשה בראשית החושך קדם לאור, הארץ הייתה תהו ובהו ורק מתוך כך נברא הסדר והאור. פאת צפון נותרה פרוצה ויש תמיד אפשרות לחזור ולהחזיר את העולם לתהו ובהו. יש קרעים בבגד ההולך ונתפר להיות היכל למלך. אולם גם קרעים אלו הם חלק מתהליך ההשלמה והתיקון.
יש קשר מהדהד בין הבריאה לחורבן. במעשה בראשית נאמר "והארץ הייתה תהו ובהו"; ובחורבן הבית והממלכה נאמר "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו" (ירמיהו ד, כג). התפיסה המיתית תגיד שיש כאן מפלה בלתי נמנעת וטרגית, חסרת משמעות אלוהית מלבד עצם החוקיות של החורבן הבלתי נמנע, ותוכל רק לקונן עליה ללא סיכוי. אולם לא כן אמונת ישראל. יש תמיד אפשרות לתפור, להשתקם מן החורבן ולהבין אותו כבעל פשר. מכיוון שגם החורבן הוא חלק מהסיפור הגדול יותר, והוא יד ה'. מתוך כל אפשר תמיד ולשאוף, להאמין ולקוות בגאולה שלאחר החורבן. כלומר, לתפור מתוכו את הסיפור החדש ואת המשך דרך התיקון וההתעלות.
הגאונות של עם ישראל שגם לימי חורבנו הוא קורא "מועד" (שולחן ערוך אורח חיים תקנט, ד). הוא השכיל לעטוף את חורבנו וגלותו בכלים חדשים (כמו קידום יהדות התורה שבעל פה שהחליפה את תקופת המקדש), ומתוך כך גם הצליח בסופו של דבר לצאת ממנה, טמון בתפיסה האופטימית היסודית של התקווה. הקו שהתחיל בלהאמין שיש סיכוי למיתוס, ושניתן לתקן את המיתוס ולכונן מתוכו אנושיות מאירה יותר, הוא גם זה שמאמין ללא הרף שיש סיכוי לאנושיות זו לנצח ולצאת מן החורבן. זאת משום שבליבת הוויתו הוא יודע שהעולם לא קיים "סתם כך", אלא נובע מבורא העולם.
יחס חיובי זה בא לידי ביטוי גם ב"בחירה בחיים" שאותה התורה מצווה ומיישמת, משום שהיא אינה נתונה תחת מעגלי הטבע והמוות-והלידה שמבטיחים רק קיום סתמי, אלא נובעת מהארת-הפנים של מי שאמר ורצה את העולם מלכתחילה. ולכן אחרי כל שבר מרפא.
כך כותב הרב קוק:
פיסקה זו מכירה בראשוניותה של האלילות, של המיתוס, בתור מגדלת של החוש הרליגיוזי של האדם, ומשם היא עוברת תהליך של בירור וזיכוך עד שהופכת לאמונה ה' הטהורה, שמצאה את מקומה בכנסת ישראל ובעם ישראל. יש כאן אלמנטים היסטוריוסופיים, שהראי"ה יכול היה ללמוד מהוגים כהרמן כהן. ויש כאן גם ראיה של רעיונות והלכי-רוח כדברים בעלי קיום ממשי, אשר עובר תהליכים. הראי"ה מכיר באפשרות המתמדת של נסיגה בחזרה אל ה"שמרים" שבהם נבטה האמונה הישראלית, ובמאבק המתחולל. בדרך הטיהור עד לגאולה האמיתית והשלמה, שבה "יפוך היום ונסו הצללים",
במהרה בימינו, אמן.
