פורסם ב"המשוטט" - כתב עת למחשבה יהודית, תרבות ורוח מפרי עטם של יושבות ויושבי בית מדרש אחד העם, גליון א (חורף תשפ"ו)
מספר פעמים בחיי יצא לי לארגן או לנכוח בתפילה קולקטיבית – לא בבית כנסת שבו משתתפים בנוסח קבוע, אלא במעגל מעגל אנשים שביקשו כל אחד ואחת בשותפות האחרים את מה שליבם כמה לו באמת. גיליתי שבסופו של דבר, כולנו רוצים את אותם הדברים. ומאחורי הכמיהות בעלות השֵם והאיכות, לזוגיות, לפרנסה, לילדים, להצלחה, יש עוד כמיהה אחת לא מילולית. בקשה לעצם המילוי, ההגשמה, השפע, הגאולה – הדבר שאין לו מילים.
בלב הכמיהות שלנו יש כמיהה אחת שורשית משותפת.
אני אומר, זוהי כמיהתו של אלוהים.
*
אנחנו תופסים את התפילה כשיח חד כיווני, בקשה של האדם מאת האל והבורא. אבל תפיסה עמוקה יותר קיימת ואפשרית. האם התפילה היא גם נחלתו של אלוהים?
כך אומרת הגמרא: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר (ישעיהו נו, ז) וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי" – 'תפלתם' לא נאמר, אלא 'תפלתי'. מכאן שהקב"ה מתפלל" (ברכות דף ז עמוד א). וכך זה ממשיך שם: "מאי מצלי? [מה הוא מתפלל?] אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפניי שיכבשו רחמיי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין".
אלוהים מבקש שיתנהג עם בניו במידת הרחמים, הוא מתפלל על עצמו ("ויגולו רחמיי על מידותי") למעננו, בתנועה פנימית. הכעס האלוהי הוא חזק ומובן מאליו והוא כבודו וקיומו של העולם, אך התפילה של אלוהים היא להיכנס למקום פנימי יותר – "לפנים משורת הדין" – להגיע לגילוי העומק של הרחמים.
התפילה של אלוהים היא תנועה פנימית, דיבור מעצמו אל עצמו ("יהי רצון מלפניי") – דיבור שמדבר גם אם אין לו נמען, זיקה שמזדקקת גם אם אין בה נושא ומושא של הזיקה הזו. כך נאמר גם לגבי הדיבור האלוהי במשכן: " וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט), וכפי שמסביר שם רש"י: "מדבר" - כמו מתדבר. כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו".
הדיבור האלוהי המקורי אינו מדבר, אלא מתדבר, מדבר בינו לבין עצמו ללא חלוקה של מוען ונמען, ורק מתוך כך בשלב שני הוא גם פונה אל האדם בגוף שני: "וידבר אליו".
אולם אנו כבני אדם יכולים להרגיש את התפילה שלו מהדהדת בתוכנו, להחזיק ולתמלל ולהניע את התפילה הזאת דרך הלב והגוף של הבשר-ודם.
התפילה האנושית, כמיהת הלב הפנימית שעומדת בשורש כל הכמיהות הספציפיות, שהיא תפילתו של אלוהים, מקבלת ביטוי, מימוש וצינוּר כשהיא עוברת דרך צינורות הגוף והלב האנושיים.
כך עולה גם מהמשך הגמרא: "תניא [למדנו], אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה יהו"ה צבאות והוא יושב על כיסא רם ונישא. ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותיכנס בהם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו".
התפילה שאלוהים מתפלל על עצמו, היא אותה התפילה שמתפלל עליו האדם! ואלוהים הוא שמבקש שהאדם יתפלל עליו – "יברך אותו". הקב"ה עונה לתפילה הזאת בהינד ראש.
*
מהו העיקר, אלוהים או האדם? אלוהים או העולם? מהו העיקר, ההראה והביטול, ההרמוניה עם הטבע, קבלת המציאות, הפיכה לחלק מדבר גדול יותר? או דווקא הקידמה, העצמאות, האינדיבדואציה, החד-פעמיות, התרומה המיוחדת שיש דווקא לפרט הזה לתרום, החידוש?
זוהי מחלוקת גדולה שמפלגת תרבויות: מסורת ומודרנה, שמרנות וקדימה, מזרח ומערב.
אך מה אם יש אמת נוספת - האמת של הקשר?
לחפש את העיקר בקשר זה כמו לשאול מי העיקר בזוגיות, האיש או האישה. למעשה, אין בקשר איש בלי אישה ואין אישה בלי איש.
על פניו, הקשר מגיע רק שלישי בתור. הוא רק מתווך. אלוהים והעולם הם בני השיח, האובייקטים, הקיימים והיציבים בהתבוננות, ואילו הקשר הוא דבר-מה אבסטרקטי שרק מתאר את המיקום של כל אחד מהם. משה הוא רק ה"סרסור" (מדרש שמות רבה ג, ה) – כלומר רק המתווך. כך גם התורה והתפילה, המקשרות שמים וארץ: הן רק טקסט, כינון מופשט של הברית, אבל לא אתר בפני עצמו.
אבל יש סוד שבו הקשר, אותו ממד שלישי ואמצעי, הוא חשוב ועיקרי יותר ועולה עוד למעלה מהראשון. הקשר, שנמצא במרחב-הביניים שבין שני בני הזוג, הוא "שכינה ביניהם". הוא מסומל הן בטבעת ובאצבע המושטת לקבל אותה, כלומר ב"מרחב הביניים" שבו מתקיימים התקשורת, באוויר שבו יש רצוא-ושוב בין שני בני הזוג, והן בחופה הסובבת ומקיפה אותם מעל ראשם, שנמצאת מעל הראש של שניהם, מקיפה את שני בני הזוג ונותנת להם הֶקְשֵר. הממד האמצעי הזה בא לידי ביטוי והגשמה בתוצאה של הקשר, בפירות שלו – במקרה של הזוג, בילדים; אשר על פניו לפי סדר ההשתלשלות הם באים אחרונים.
בשונה מתרבויות שהדגישו את אחד מבני הזוג האלה, האלוהים והעולם, וראו את האחר כנספח אליו שאפשר להבין רק במסגרתו, ואף להזניח אותו לחלוטין – התורה היהודית עומדת בעומקיה על הסוד של הקשר.
*
אנחנו למדים לומר שאלוהים הוא עיקר העיקרים, שלם בכל מיני שלמות, נצחי וקדמון. בתור שכזה, הוא מגיע "ראשון", והעולם הוא מין תוספת טפלה אליו, יש שיאמרו, אשליה מלאה סבל.
אולם נראה שיש סוד נסתר בדבר. מדוע שאל כזה יבחר מלכתחילה ליצור ולברוא? האם אין בכך ירידה והשפלה מכל-גדולתו, או לפחות מהלך מיותר וחסר תועלת לחלוטין? כמובן, המחשבה הולכת להרבה כיוונים ביחס לשאלה הזאת, ועדיין נראה שיש בדבר סוד. נראה שיש משהו גדול יותר מאשר אלוהים – שהוא העולםואלוהים ביחד. האחדות הפשוטה והרב-גוניות, השלמות והכאב והחוסר, המופשטות והמוחשיות, כשהם באים כאחד, הם גדולים ועמוקים ונשגבים יותר ממה שהיה שם כל הזמן באחדותו המופשטת.
הקשר כאמור הוא החופה הנמתחת מעל הראש של האיש והאישה כאחד. אם ניישם דימוי זה לאל ולעולם, נאמר שהקשר נוגע למקום עמוק יותר מאשר האל כשלעצמו או העולם כשלעצמו, כשהם נפרדים זה מזה. הוא נוגע לרצון להתממש, להתרחב, לפגוש, ל"תאווה" של הקב"ה ל"דירה בתחתונים" (מדרש תנחומא נשא טז; ספר התניא פרק לו), שמושרשת בעצמותו ומהותו יתברך - למעלה מהביטוי של אור אין סוף.
*
התפילה היא החוט המקשר.
היא כמו נשימה שנכנסת פנימה ויוצאת החוצה, ובכך מקשרת בין האדם לבין סביבתו הבלתי-נראית, ובעצם בשתי הפאזות, הכניסה והיציאה, היא אחת. כך התפילה זורמת מהנברא לבורא, מהבורא לנברא וחוזר חלילה, ומקשרת אותם להיות אחד.
התפילה כמהה למילוי שלה. חסרה לי זוגיות, חסרה לי פרנסה, חסרה לי בריאות – ואני רוצה אותן באמת. אבל המבוקש כשלעצמו איננו העיקר, אלא התנועה. הראיה היא שאנחנו תמיד הכמיהה למשהו, תמיד בתנועה לקראת. תמיד רוצים יותר. אין היא כמו רצון אנושי בסיסי, שרוצה רק את האובייקט וכשהוא מקבל את מימושו הוא שוקט ונעלם. תחת זאת, יש כאן יחסי זוגיות ותשוקה. אנחנו רוצים אותך – את הרוח, את האינסוף, את מה שמעבר למילים, שישכון ויתהווה בתוכנו וכאן בחומר, גם אם אנחנו לא יודעים לקרוא לו בשם. הרצון הוא לחיבור בעצמו, למילוי, לגאולה. והוא מתמלא ומתגשם כל הזמן. וגם כל הזמן כמה.
*
הרצון האלוהי כמה לבריאה, כמה למלא אותה בייחוד, ברכה, קדושה ושפע, כמה להתממש דרכה, כשם שהיא כמהה לחיבור הזה ולמימוש הזה שקורה בה. והאדם תפקידו להיות שושבין או צינור לרצון הזה, לאפשר לתפילה לעבור ולהתממש דרכו, דרך שכלו, גופו ורגשות ליבו הקונקרטיים, ודרך רצונו הנעלה על הכול.
תפקידו המקורי של האדם, בימי בראשית, היה להתפלל על האדמה, להתפלל לגשמים, להתפלל על הצמחים. הבריאה כולה מקבלת את מימושה וחייה דרך תפילת האדם, שנותן ביטוי וגילום לכמיהתו של אלוהים. " וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה). "ומה טעם לֹא הִמְטִיר? לפי ש'אָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה', ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים" (רש"י שם).
מה שאנחנו מתפללים אל אלוהים, מתפלל גם הוא עלינו. כשם שהתפילה עולה מהאדמה אל האלוהים שבשמים בכמיהה למילוי, כך התפילה מתפעמת בשמים וזורמת בכמיהה לאדמה – שהיא "האחר הנצחי" ובת הזוג החשוקה שלו יתברך.
בלב אנחנו אחד.
