אולם איך בכל זאת ניתן לגשת וללמוד את הזוהר? מה הדרך הנכונה ללמוד בו? קיימות לעניות דעתי ארבעה דרכים כרגע בעולם: דרך הקבלה, דרך האקדמיה, דרך הגריסה ודרך המשמעות הקיומית. הקריאה שאני חותר אליה היא שילוב של כל אלו, ביחד עם ממד נוסף שאני רוצה לקרוא לו "הקשבה".
1. דרך הקבלה הדרך הקבלית היא לימוד הזוהר בצמוד לפרשניו, שמפרשים אותו ע"פ רוב לפי קבלת האר"י. כאן כל מילה הופכת לתמרור ולסימן למושג במערכת אחרת, שבנויה כמו מפה שבה כל חלקיה מתחברים.
היתרון של הדרך הזאת הוא שיש בה הרבה קדושה וסגולה פנימית לאור ולזכייה. היא משולבת בדרך כלל עם טהרה, לימוד נגלה, תיקון הנפש, צומות וקבלה מרב פה אל פה, שהיא הסגולה הטובה ביותר לזכייה.
הדרך הקבלית מבהירה את הסמלים המסועפים של הזוהר לפי מפתח שאפשר לעקוב אחריו, שמקורו במסורת הקבלית-הזוהרית בעצמה.
אולם הדרך הזאת עשויה לפספס רבדים ב"פשט" של הזוהר, ודקויות בניסוחים שלו. היא מעבירה משמעות ממערכת למערכת, ולכן עשויה לפספס דברים בפירוש הזוהר בעצמו. כמו כן היא עשויה להיות טכנית, ו"ערבך ערבא צריך": כיצד ניתן להבין את קבלת האר"י בעצמה בצורה שהיא לא טכנית בלבד? כמו כן, הדרך הזאת לא מתאימה למי שאינו בקי בכתבים המתקדמים יותר בעצמם.
2. דרך המחקר
הדרך האקדמית כוללת השוואת כתבי יד, הכרה של ההקשרים הרעיוניים וההיסטוריים, פירוש הזוהר לפי שימושיו הספרותיים, הסתכלות כוללת וכו'.
לדרך האקדמית יש יתרון של מבט שמסוגל להפיק לעיתים תובנות ספרותיות ופסיכולוגיות על הזוהר שהלימוד המסורתי מפספס. וגם לנסח את התאולוגיה בצורה יותר מקיפה ומוסברת, למרות שכאן לדעתי זה לא תמיד עובד . אם היא נעשית נכון, היא עשויה לעורר את לב הלומד והחוקר לאמץ אותה במובן-מה כדרך חיים.
לימוד קבלי שהוא אינטלקטואלי גרידא, לעניות דעתי אין בו הרבה ערך, גם להיות לו נזקים. דברי אלוהים חיים, אם קוראים אותם כ"פשט" וכמערכת ומסתכלים עליהם במבט של אובייקט, לא מרוויחים לא אותם-עצמם וגם לא שום דבר שמועיל לעולם הזה. כמו שאמר ר' ישראל סלנטר, אין שום ערך לדעת את מספרם המדויק של המלאכים שבשמים.
המצב טוב יותר אם אני באמת מאמין שזה קיים ושזהו תיאור העולם האלוהי. אבל גם זה לא תמיד מתקיים. ערך אחר הוא ערך היסטורי ותרבותי. ובכן, זה בהחלט נחמד, אבל זה לא לימוד סוד. מה שמשנה זה הכוונה וההכוונה ורמת ההתמסרות והטהרה והדיוק.
יתרה מכך, בלשון המקבלים מתמקדים ב"כלים" וב"נפרדות" ולא ב"אור" וב"עצמות", ומקצצים בנטיעות.
לרמה הפילולוגית וההיסטורית שבמחקר האקדמי לא אתייחס בהרחבה, אך אומר את הדברים הבאים. לדעתי פילולוגיה היא כלי פרשני חשוב ככל הכלים והיא קשורה לרובד הראשון, הרצון להבין דברים בדיוקם במישור האינטלקטואלי. ברובד ההיסטורי לעומת זאת לדעתי נעשה הרבה "סלט" על ידי המחקר, ונוצר נרטיב מחודש לפי יומרת ליבם של חוקרים ולא לפי תודעתם העצמית של המקובלים.
במישור הניסוח, חוקרים משתמשים במושגים שמקורם אינו בקבלה עצמה, כמו "תאורגיה", "דואליזם" או '"נאופלטוניזם", שאינם מדויקים גם על דרך במחקר (!). מכיוון שלמילים יש משמעות, והן אלו שיוצרות ומציירות את התודעה יותר מאשר התכנים, יש בכך פשיעה כלפי המקור הקבלי.
מעבר לכך, אני רואה במחקר נטיה לחפש דברי כפירה וחתרנות כאילו שרק הם מעניינם לשים עליהם מדי דגש.
3. דרך החיפוש הקיומי
הדרך השלישית היא דרך חיפוש המשמעות הקיומית. פירושה לימוד קטעים בזוהר ללא התחייבות להבנה מלאה, אלא לנסות לדלות מהמילים תובנות קיומיות חלקיות עבורנו, לעבודת ה' ולחיים.
למי שהולך בדרך הזאת אמליץ רק לשים לב שהוא פתוח לרעיונות חדשים שמגיעים "מבחוץ", מהקודש, ולא מדבר רק את הרהורי ליבו. אני חושב שמידה גבוהה של רצינות ויראה היא הכרחית לשם כך. כמו כן כדאי כן לקבל היקף והבנה כללית ולא להיתקע בכל פעם על המילים הראשונות של הפרשה... מתוך ההיקף מתבהר גם הפרט. כדאי לדעת לפחות את הסימבוליקה הבסיסית של כינויי הספירות (ע"י ספר "שערי אורה"). ככה עוסקים יותר בסה"ז ופחות בניחושים.
4. דרך הגריסה
הדרך הרביעית היא הקריאה הנקראת גריסה, כלומר לקרוא בקול בלי להתיימר להבין, או בלי להבין בכלל. למרות שאנחנו עשויים לזלזל בה, זאת אולי הדרך הגבוהה ביותר, לאור מה שאמרנו על הסוד שבזוהר ועל היותו ספר קודים שעדיין לא לגמרי פוענח. בקריאה שכזאת הקודים בעצמם פועלים, והאדם מרגיש את התדר. הנשמה מבינה.
5. ההקשבה
אני ממליץ לקחת את הטוב מכל הדרכים האלה ביחד, ולהוסיף על כך את ממד ההקשבה.
הקשבה פירושה לנסות לא רק לקרוא או ללמוד אלא גם להרגיש את הטקסט, להרגיש לאן הוא לוקח אותי ומה חוויית החיים שהוא מעיר בי ולוקח אותי אליה, עד כמה שניתן.
לעניות דעתי מתוך ההקשבה והתחושה המורגשת הזאת מתגלה הבנה, שהיא בלתי אפשרית מתוך חשיבה בלבד – "טעמו וראו". מה שעוזר לה הוא עירוב של הגוף, למשל ההסתכלות באותיות וקריאה בקול, ביחד עם ריכוז מלא לפחות בזמן הלימוד. ההקשבה בעצמה היא הניסיון לקלוט רובד נוסף שנפתח מעבר להבנה המילולית. ומעבר לכל זה, עלינו לתת לזוהר לקחת אותנו וללמד אותנו, מעבר למה שנוכל להבין בעצמנו לעולם.
